במאמר שפורסם בכתב העת JAMA מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי בגברים עם ממאירות לא-גרורתית של הערמונית, הטיפול ב-ADT (Androgen Deprivation Therapy) מלווה בסיכון מוגבר לנזק כלייתי חד, תופעה המלווה בשיעורי תמותה של 50%.
החוקרים מדווחים כי טיפול ADT הנוכחי לווה בעליה של למעלה מכפליים בסיכון לנזק כלייתי חד, בהשוואה לחולים שמעולם לא קיבלו את הטיפול. הסיכון היה גבוה במיוחד עם טיפולים משולבים ועם טיפול באסטרוגן.
לאור ממצאי המחקר קוראים החוקרים לרופאים לנקוט משנה זהירות ולא להתחיל בטיפול ADT בכל הגברים עם ממאירות מתקדמת של הערמונית. יש לבחון את הסיכון של חולים שונים ולזהות אוכלוסיות חולים בהן התועלת של הטיפול עולה על הסיכונים הכרוכים בו.
דיווח המקרה הראשון והיחיד של נזק כלייתי חד על-רקע טיפול ADT (Flutamide פומי) פורסם בשנת 2002. המחקר הנוכחי הינו המחקר התצפיתי הראשון להערכת נזק כלייתי חד עם טיפול ADT.
החוקרים מצאו כי הקשר בין ADT ונזק כלייתי חד נובע בעיקר מארבעה סוגי ADT: שילוב חסימה משולבת של פעילות אנדרוגנים, שכללה אגוניסטים ל-GnRH עם תרופות אנטי-אנדרוגניות פומיות (יחס סיכויים של 4.50), אסטרוגנים (יחס סיכויים של 4.00), טיפולים משולבים אחרים (יחס סיכויים של 4.04) ואגוניסטים ל-GnRH (יחס סיכויים של 1.93).
טיפולי ADT מביאים להפחתת רמות טסטוסטרון, המובילה למצב היפוגונאדיזם שמתבטא בדיסליפידמיה, היפרגליקמיה ועליה במסת השומן בגוף. באשר למערכת הכלייתית, היפרגליקמיה ודיסליפידמיה עשויות לפגוע בתפקוד הגלומרולים וזהו מנגנון פעולה אפשרי בו הטיפול פוגע בכליות.
החוקרים בחנו את הנתונים אודות כ-10,250 גברים עם אבחנה חדשה של ממאירות לא-גרורתית של הערמונית בין השנים 1997-2008. הם זיהו 232 מקרים חדשים של נזק כלייתי חד במהלך המעקב, שנמשך עד שנת 2009. למקרים התאימו באקראי 2,721 ביקורות על-בסיס גיל, שנת אבחנת הממאירות ומשך המעקב.
הגברים סווגו לאחת משש קבוצות טיפול: אגוניסטים ל-GnRH (Leuprolide, Goserelin, Triptorelin); טיפול אנטי-אנדרוגנים פומי (Cryproterone Acetate, Flutamide, Bicalutamide, Nilutamide); חסימה אנדרוגנית משולבת (אגוניסטים ל-GnRH עם טיפול אנטי-אנדרוגני פומי); כריתת אשכים דו”צ; אסטרוגנים; או שילוב של טיפולים אלו.
כאמור, טיפולים משולבים ואסטרוגנים נקשרו באופן מיוחד עם סיכן מוגבר לנזק כלייתי.
בסיכומו של דבר, שיעורי ההיארעות של נזק כלייתי חד באוכלוסיית המחקר עמדו על 5.5 ל-1,000 שנות-מטופל, שיעורים הרבה יותר גבוהים מ-1.8 ל-1,000 שנות-אדם שתועדו באוכלוסיה הכללית.
יחס הסיכויים לנזק כלייתי חד עם טיפול נוכחי, בהשוואה לחולים שלא קיבלו טיפול מעולם, היה הגבוה ביותר בשנה הראשונה לטיפול. למרות שהיחס ירד עם טיפול ממושך יותר, הוא נותר מובהק סטטיסטית למשך עד 3 שנים ולמשך שלוש שנים ומעבר לכך.
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!