ממחקר חדש עולה כי טיפול בסטרואידים מלווה במחשבות אובדניות והפרעות נוירו-פסיכיאטריות חמורות. במחקר מבוסס-אוכלוסייה גדול שכלל מבוגרים בבריטניה, בקרב אלו שטופלו בסטרואידים נרשמה עליה של כמעט פי שבע בשכיחות ניסיונות אובדניים, עליה של למעלה מפי חמש בסיכון להתפתחות דליריום, עליה של למעלה מפי ארבע להתפתחות מאניה וסיכון כפול כמעט לדיכאון, בהשוואה לאלו שלא קיבלו את הטיפול התרופתי.

בנוסף, בחולים מתחת לגיל 30 נרשם סיכון מוגבר במיוחד לניסיונות אובדניים, כאשר בנשים היה סיכון גבוה יותר לדיכאון ובנשים תואר סיכון מוגבר למאניה ודליריום/בלבול/חוסר-התמצאות. מינונים גבוהים יותר של הטיפול התרופתי נקשרו גם בסיכון מוגבר יותר לסיבוכים.

חולים המטופלים בסטרואידים אינם תמיד מודעים לכך שתסמינים הנוירו-פסיכיאטריים שהם חווים נובעים מהטיפול התרופתי. לפיכך, הם קוראים לרופאים לתת את הדעת להופעת תסמינים נוירו-פסיכיאטריים, המופיעים בשכיחות גבוהה ועשויים להיות מסכני חיים, במטרה ליידע את החולים ובני המשפחות ולהימנע מהטיפול בסטרואידים, במידת האפשר.

במסגרת המחקר החוקרים בחנו את הנתונים מרשת THIN (The Health Improvement Network) אודות כל המשתתפים בגילאי 18 שנים ומעלה, שפנו למרפאות בבריטניה בין השנים 1990-2008. המחקר כלל כ-372,000 משתתפים שקיבלו מרשם לטיפול אחד לפחות בסטרואידים (גיל ממוצע של 57.5 שנים, 59.1% נשים; 24% עם היסטוריה של הפרעה נוירו-פסיכיאטרית).

מהתוצאות עולה כי חולקו 786,868 מרשמים לטיפול פומי בסטרואידים. עוד דווח כי 90 מטופלים ערכו ניסיון אובדני, עם 19 מקרי אובדנות; כמו כן, דווח על 10,220 מקרים של הפרעות נוירו-פסיכיאטריות חמורות.

ההיארעות של כל אחד מהסיבוכים הללו עמדה על 22.2 ל-100 שנות-אדם בסיכון. יחס הסיכון המתוקן להתנהגות אובדנית עמד על 6.89, עם יחס סיכון של 5.14 לדליריום/בלבול, 4.35 למאניה, 1.83 לדיכאון ו-1.45 להפרעת חרדה.

גורמי סיכון משמעותיים אחרים לסיבוכים כללו מינון יומי גבוה של הטיפול התרופתי והיסטוריה של הפרעות קודמות. באופן מפתיע, תואר סיכון נמוך יותר עם טיפול קודם בסטרואידים.

כאשר החוקרים בחנו את הנתונים אודות תתי-קבוצות של מטופלים, הם מצאו כי בנשים שטופלו בסטרואידים תועד סיכון גבוה יותר משמעותית לדיכאון, בהשוואה לגברים שקיבלו את הטיפול התרופתי, אך כי בגברים הסיכון היה גבוה יותר למאניה ודליריום/בלבול/חוסר התמצאות.

ככל שהמטופל היה מבוגר יותר, כך הסיכון היה גבוה יותר להופעת מאניה, דיכאון ודליריום/בלבול/חוסר התמצאות. עם זאת, בקרב צעירים שטופלו בתרופות (גילאי 18-30) נרשם סיכון גבוה יותר להתנהגות אובדנית.

הדרכת המטופלים ובני המשפחה באשר לסיבוכים אלו והגברת המודעות של הרופאים המטפלים עשויה לסייע בניטור מוקדם. נדרש משנה זהירות במתן תרופות אלו, בפרט כאשר הסיבה למתן הטיפול אינה חלק מההמלצות הקליניות המקובלות.

AJP in Advance. Published online February 17, 2012

לידיעה במדסקייפ