שביתת הרופאים אמנם הסתיימה עם חתימת הסכם השכר הקיבוצי ב 25 באוגוסט 2011 בין ההסתדרות הרפואית בישראל (הר”י) ומדינת ישראל, כאשר השושבינים הם קופות החולים ו”הדסה”. היתה זו שביתת הרופאים הארוכה ביותר שידעה המדינה מעולם. אולם תוצאותיה איכזבו לא מעט מרופאי המדינה. סקרים שונים בקרב רופאי ישראל הראו תמונה עגומה: פחות מ 4% (!) מהנשאלים (רובם רופאי בתי חולים) הביעו תמיכה בהסכם שנחתם אולם למעלה מ 60% סברו שיש לבטל את ההסכם שנחתם ולהצטרף למחאת המתמחים. לא קרה באף סקטור במגזר הציבורי שעם חתימה על הסכם שכר קיבוצי תהיה כזו אכזבה מההסכם.

קיים פער תהומי בין ראיית מנהיגי הר”י, אותו גוף פרופסיונאלי שעומד בראש המערכת הרפואית בישראל, את הסכם השכר הקיבוצי שעליו חתמה הר”י והמדינה לבין קהל היעד הרופאים עצמם. אולם נשאלת השאלה כיצד יתכן שמנהיגי הרופאים סוברים שההסכם שנחתם טוב ואילו הרופאים סוברים ההיפך. חתימת הסכם השכר הקיבוצי הביא למשבר אי אמון בין הרופאים בשטח למנהיגים שלהם בהר”י. עד כדי כך, שמנהיגי הר”י נאלצו לעבור בבתי החולים ולהסביר לצאן מרעיתם את “ההישגים” של ההסכם הקיבוצי שחתמו עם המדינה. מנהיגי הר”י, מלווים ביועצים צעירים ומבטיחים מתחום הכלכלה, טרחו לפרט לרופאים בשטח סעיפים רבים ומגוונים כדי לשכנעם ב”הישגים” שראשי הר”י הביאו במשא ומתן עם האוצר. אלא שבמקומות אחדים הרופאים עזבו את הפגישה בכעס רב ובמקומות אחרים נשמעו צעקות רמות על ראשי הר”י.

אחרי ה”אופוריה” שנוצרה בתקשורת מייד עם החתימה על הסכמי השכר, וקריאת האותיות הקטנות שבהסכם עצמו ראו הרופאים שזה לא ההסכם עליו חלמו. הרופאים נוכחו לדעת שרוב תוספות השכר ישולמו בעוד מספר שנים ולא מייד, ורובן לא לפני שנת 2013. יתר על כן, רוב התוספות תלויות בעצם הפעלת שעון הנוכחות. מרגע הפעלת שעון הנוכחות שמו לב הרופאים שממקצוע של שליחות הם הפכו למקצוע של קבלת שכר. זאת ועוד. בראיה רוחבית, בעוד גופים שונים במשק קיבלו תוספות משמעותיות לשכר (המורים, הרבנים, עובדי הנמלים ועוד), הרופאים, ש 10 שנים היו מנועים מכל שביתה (גזירה שלא נודעה בישראל לפני כן ולא קיימת בשום איגוד מקצועי במגזר הציבורי בישראל ובעולם) והיו צמאים לכל שקל תוספת למשכורת, נחלו אכזבה קשה לאור העובדה שלא יקבלו תוספות אלה מייד וגם שתוספת השכר שיקבלו הינה נמוכה בהרבה ממה שצפו ובהשוואה למגזרים אחרים שלא “הושתקו” 10 שנים כמו הרופאים. התחושה של אכזבה עלתה בכל מקום. ההתמרמרות והאכזבה הקשה החלו לבעבע אצל מרבית הרופאים. ההרגשה היתה קשה גם מעצם הידיעה שיש כאן “פיספוס” וב- 9 השנים הבאות לא ניתן לשבות כפי שחתמו בהסכם נוכחי, בדיוק כפי שחתמו בעבר.  התחושה של “חידלון” ו”אכזבה” גם נבעה מעצם העובדה שלכל אורך השביתה כ 6 חודשים הנהגת הר”י לא שיתפה את הרופאים בהחלטות המתגבשות ולא שאלה לדעתם. זכור לי שבמספר ישיבות של רופאי שיבא עם מנהיגי הרופאים הצעתי שהר”י תעביר שאלון בקרב הרופאים כדי לבדוק מה הנושא הכי חשוב שהרופאים רוצים להעלות כדרישה מול האוצר. הצעתי אז שמאבק הרופאים יתרכז בגובה שכר היסוד שממנו נגזר שאר מרכיבי השכר. בקשתי זו זכתה לתמיכה מקיר לקיר, אולם לצערי הנהגת הר”י חשבה אחרת.

הר”י הינו גוף פרופסיונאלי ומנהיגיו אמורים לעסוק בשיפור תנאי העבודה והשכר של הרופאים הגוף אותו הם מובילים. גם ראשי וועד הנמלים, וועד חברת החשמל, וועד עובדי רכבת ישראל, וועד העובדים של נמלי התעופה עסוקים בשיפור תנאי העבודה של העובדים. אלא שמנהיגי הר”י לקחו על עצמם הפעם גם את התפקיד של משרד הבריאות הישראלי תוך רצון עז לשפר את מצב הרפואה בכל מדינת ישראל, כולל עידוד מעבר של מתמחים לפריפריה.  תפקיד זה של תכנון וקביעה של מדיניות בריאות שמור בד”כ לקובעי מדיניות הבריאות ומוטל על ממשלת ישראל ומשרד הבריאות ולא על הגוף הסקטוריאלי עצמו.

ההסכם הקיבוצי שנחתם ב 25 באוגוסט השנה גרם לפילוג בין הרופאים. לאור האכזבה מההסכם ואי אמון במנהיגי הר”י, חלק מהרופאים עזבו את הר”י והקימו את “אירגון רופאי בתי החולים” (“ארב”ל”) במטרה להאבק בהסכם שנחתם ולשפר עמדות. גם הרופאים המתמחים, המהווים את חוד החנית של רופאי בתי החולים, אלה שמבצעים את מרבית התורנויות בבתי החולים ומחזיקים את בתי החולים תרתי משמע לאחר שעות העבודה, בסופי שבוע ובחגים. צעירים אלה, שטרם צברו שנים במערכת בתי החולים לא יכלו עוד לשאת את ההשפלה שבתוצאות ההסכם שנחתם. גם כך שכרם נמוך ביותר והתוספת לשכרם שהושגה לאחר שביתת הרופאים אינה גבוהה. מכאן ועד להתפטרותם הדרך היתה קצרה מאוד. המתמחים עשו את אשר המומחים הבכירים שאפו לעשות אולם לא העזו משום שלהם יש הרבה יותר מה להפסיד אם אכן יתפטרו. הפנסיה של הרופאים המומחים חשובה ולא פחות חשוב מקום העסקתם.  בגילם המתקדם יותר לא קל למצוא מקום עבודה ועזיבתם את בתי החולים טרם עת היה פוגע בסיכוי לקבל פיצויים, שלא לדבר שמקום העבודה לא ישמר להם.  על כן המומחים הוותיקים הבכירים “נאלצו” לבלוע את מה שבישלו ראשי הר”י אולם הצעירים שאצלם הדרך ארוכה, החליטו על ההתפטרות. משרד הבריאות קיבל מידע על כך מבעוד מועד. ניתן היה למנוע את התפטרות המתמחים לו היו רוצים. ראש הממשלה, בהיותו שר הבריאות ידע על כך. אולם כולם היו בטוחים שהמתמחים לא ינקטו בצעד דרסטי שכזה. המתמחים הוכיחו שצמד המילים “צדק חברתי” אינם סתם מילים, אלא מושג חוצה יבשות ומגזרים. דרישה לקבל משכורת הוגנת אינה גנאי יותר אלא הכרח קיומי.

השביתה הוכיחה שרופאים הם קודם כל בני אדם. אלה אנשים עם ילדים ומשפחות. אלה אנשים ונשים שרוצים להביא משכורת הוגנת הביתה וזכותם להיות בחגים ובסופי שבוע עם משפחותיהם לא פחות מאשר מקצועות אחרים, ואם המקצוע אינו מאפשר, אז שיקבלו גמול כלכלי הוגן. כשראו המתמחים שהמדינה לא מוכנה לתגמל אותם בהתאם הם הגיעו למסקנה שעדיף להם לעזוב את מקום העבודה לטובת מקומות עבודה שידעו לתגמל אותם כראוי. אלא שהמדינה ניסתה בדרכים שונות להשאירם במקומם ולא לאפשר להם לעזוב את מקומות העבודה. התפטרות ממקום העבודה היא זכות בסיסית של כל אדם באשר הוא. חופש העיסוק והמקצוע הינה זכות יסודית שלא ניתן לשלול מכל אדם. לצערנו המדינה ניסתה בכל כוחה לאחוז במתמחים ולמנוע עזיבתם את המערכת. היה מספיק זמן לשוחח עם המתמחים ולנסות להגיע להסכמים טובים יותר אולם במועד ההתפטרות העדיפו לפנות לבית הדין, וגם כשזה דחה את מכתבי הפיטורין שוב הגישו המתמחים מכתבי פיטורין והריטואל חזר על עצמו. במקום לשבת עם המתמחים ולגשר בין העמדות, העדיפו לדחות את המשא ומתן למועד הפיטורין. כשראו שהמתמחים נחושים בדעתם, הסכים ראש הממשלה (שהוא גם שר הבריאות בפועל) לשוחח איתם. אולם אז ביקש ראש הממשלה לתת לו מספר ימים כדי שילמד את החומר. נשאלות מספר שאלות: האם לא היה מספיק זמן כדי ללמוד את החומר? האם יועצי ראש הממשלה אינם מכירים את החומר? האם זה עוד ניסיון למנוע מהמתמחים לעזוב את המערכת שאינה תומכת בהם כלכלית?

המתמחים הצעירים הם דור העתיד של הרפואה בישראל. אלה שבידיהם אנו אמורים להפקיד את חיי כולנו בשנים שיבואו. אלה הרופאים שעדים היום לחוסר שוויון במערכות. אלה הרופאים שלא מפחדים לעזוב מערכת למען עתיד טוב יותר לילדיהם ולמשפחותיהם. אלה שרוצים לקבל תמורה לעמלם ללא מרכאות וללא כל בושה. אלה הם החיילים ששוכבים על הגדר לטובת כל הרופאים ומערכת הרפואה בישראל. עלינו ללמוד מההקרבה האישית של כל אחד ואחת מהם למען שיפור מעמד הרופא בישראל. הלוואי וימצא השכל הישר להחזיר אותם אלינו, אל המערכת הרפואית, אל הבית החם. אולם לא במילים בלבד, אלא בגמול כלכלי ראוי והוגן. ושוב- גמול כלכלי ראוי לרופא אינו יותר בושה. בושה היא למערכת שאינה מתגמלת כראוי את הרופאים.

בערב יום הכיפורים הזה אני מבקש סליחה מכל המתמחים שלא סייענו להם מספיק. שהמערכות לא השכילו לתגמל אותם ואותנו כראוי. שימצא השכל הישר לשנות את רוע הגזירה ושנזכה להרים ראש ולא להשפילו אל מול השכר הזעום.