תוצאות מחקר ROADMAP (Randomized Olmesartan and Diabetes Microalbuminuria Prevention) פורסמו והוכיחו כי הטיפול ב- Olmesartan מעכב את התפתחות מיקרואלבומינוריה בחולים עם סוכרת מסוג 2. ממצאי המחקר הוצגו לראשונה בקיץ האחרון ועוררו מחלוקת, מאחר שה-FDA הודיע על הערכת בטיחות הטיפול רק שבוע קודם לכן, בשל חשש מפני סיכון מוגבר לתמותה לבבית בקבוצת המטופלים ב- Olmesartan(אולמטק) במחקר ROADMAP ובמחקר קטן נוסף, ORIENT (Olmesartan Reducing Incidence of End Stage Renal Disease in Diabetic Nephropathy Trial).

תשעה חודשים מאוחר יותר, נראה כי לא חל שינוי נרחב. תוצאות מחקר ROADMAP פורסמו ב-New England Journal of Medicine ובמאמר מערכת נכתב כי ה-FDA עדיין לא הודיע על מסקנות בנוגע לסיכון לתמותה עם Olmesartan.

יש הטוענים כי העדר תווית אזהרה המצורפת לתרופה בשמונת החודשים מאז ההודעה על הערכת בטיחות הטיפול, בשילוב עם העובדה שהתרופה מצויה בשימוש משנת 2002 ללא עדות לסיכון קרדיווסקולארי, מעידה כי מרבית הנפרולוגים והקרדיולוגים סבורים כי היתרונות עולים על הסיכונים הקטנים. עם זאת, אחרים עשויים לטעון כי שישנם מעכבי ACE רבים ותכשירים ממשפחת ARB שלא לוו בעדות לסיכון מוגבר לתמותה קרדיווסקולארית, לכן מדוע לא לבחור באחד מהתכשירים הללו?

מחקר ROADMAP הינו מחקר אקראי, רב-מרכזי, כפל-סמיות, שכלל 4447 חולים עם סוכרת ולפחות גורם סיכון קרדיווסקולארי אחד נוסף, אך ללא עדות לפגיעה בתפקוד הכלייתי. המשתתפים חולקו באקראי לטיפול ב- Olmesartan במינון 40 מ”ג ביום (2232 חולים) או פלסבו (2215 חולים), ולכולם הותר ליטול טיפול בתכשיר נוסף לטיפול ביתר לחץ דם, שאינו מכוון כנגד ציר רנין-אנגיוטנסין-אלדוסטרון לשמירה על ערכי מטרה של עד 130/80 מ”מ כספית. התוצא העיקרי היה כלייתי: הזמן עד להופעת אלבומינוריה.

מהתוצאות עולה כי ההיארעות המצטברת של מיקרואלבומינוריה עמדה על 8.2% עם Olmesartan ו-9.8% עם פלסבו; היעד העיקרי, הזמן עד למיקרואלבומינורי, הופיע באיחור של 23% עם Olmesartan (p=0.01), כאשר עיקר ההשפעה לא היה תלוי בלחץ הדם.

אולם, במחקר ROADMAP תועדו 15 מקרי תמותה קרדיווסולארית בקבוצת המטופלים ב- Olmesartan, עם שבעה מקרים של מוות פתאומי, חמישה מקרי אוטם לבבי פטאלי, שני מקרי שבץ מוחי פטאלי, ומקרה תמותה אחד עקב רה-וסקולריזציה כלילית זאת בהשוואה לשלושה מקרי תמותה קרדיווסקולארית מקרה אחד של מוות פתאומי ושני מקרי שבץ מוחי פטאלי (0.7% לעומת 0.1%, p=0.01).

עיקר העלייה בסיכון הקרדיווסקולארי בקבוצת Olmesartan תועדה בחולים עם מחלה קרדיווסקולארית קודמת (11 אירועים לעומת מקרה פלסבו אחד, p=0.03) ובחולים ברבעון התחתון של ערכי לחץ הדם.

מנגד, שכיחות אירועים קרדיווסקולאריים לא-פטאליים הייתה נמוכה יותר בחולים בקבוצת Olmesartan בהשוואה לקבוצת הפלסבו (3.6% לעומת 4.1%, p=0.37).

החוקרים טוענים כי תוצאות המחקר מצטרפות למחקרים אחרים ומעידות על כך שהטיפול ב- Olmesartan דוחה את הופעת מיקרואלבומינוריה בחולים עם סוכרת מסוג 2, גם כאשר לחץ הדם מאוזן היטב לפי ההנחיות העדכניות.

מהתוצאות עולה כי ייתכן וניתן למנוע מחלת כליות כרונית בחולים רבים עם סוכרת מסוג 2.

N Engl J Med 2011; 364:907-917

לידיעה במדסקייפ