מאת ד”ר בן פודה שקד

ממחקר חדש אשר פורסם בגיליון מרץ של ירחון Mayo Clinic Proceedings עולה כי גם היפוגליקמיה קלה עד בינונית עלולה להיות קשורה בתמותה בקרב חולים קריטיים. החוקרים טוענים כי גם לאחר תקנון לטיפול באינסולין או לתזמון האירוע ההיפוגליקמי, נמצאה קורלציה בין חומרת ההיפוגליקמיה ובין הסיכון לתמותה.

מטרת המחקר הייתה להעריך שמא ישנו קשר בלתי תלוי בין היפוגליקמיה קלה עד בינונית בקרב חולים במצב קריטי ובין סיכון מוגבר לתמותה. לשם כך, נאסף מידע אודות 4,946 חולים אשר אושפזו באחת משתי יחידות טיפול נמרץ במלבורן ובסידני, אוסטרליה, בין השנים 2000 ו-2004. החוקרים ביקשו לבחון את הקשר הבלתי תלוי בין היפוגליקמיה, אשר הוגדרה כריכוז גלוקוז נמוך מ-81 mg/dL, ובין התוצא הקליני, וזאת בקרב 1,109 מחולים אלו, שחוו לפחות אירוע אחד של היפוגליקמיה.

החוקרים מדווחים כי שיעור התמותה בבית החולים עמד על 36.6% בקרב 1,109 חולים אלו, לעומת 19.7% בקרב 3,837 החולים שלא חוו אירוע היפוגליקמי ואשר שימשו כקבוצת הביקורת (p < 0.001). שיעור התמותה לפני התקנון היה גבוה יותר בחולים שהראו ריכוז מינימלי של הגלוקוז בדם, בין 72 ו-81 mg/dL בהשוואה לקבוצת הביקורת (25.9% לעומת 19.7%; Unadjusted OR, 1.42; 95% CI = 1.12-1.80; p = 0.004). הם מוסיפים כי הסיכון לתמותה נותר גם לאחר תקנון לגורמי סיכון נוספים, ממצא המציע כי היפוגליקמיה עשויה לתרום באופן בלתי תלוי לסיכון מוגבר זה.

בנוסף, נמצא כי חומרה רבה יותר של ההיפוגליקמיה נקשרה בשיעור מוגבר משמעותית של תמותה (p < 0.001). לאחר תקנון לשימוש באינסולין, נקשרה היפוגליקמיה בצורה בלתי תלויה לסיכון מוגבר למוות, תמותה קרדיווסקולארית ותמותה כתוצאה ממחלה זיהומית.

לדברי החוקרים, תוצאותיהם אלו מציעות כי כל מידה של סלחנות מצד אנשי צוות הטיפול הנמרץ כלפי אירועים קלים עד בינוניים של היפוגליקמיה עשויה להיות לא רצויה. לדבריהם, טכנולוגיות חדשות יותר כגון ניטור מתמשך של רמות הגלוקוז בסביבת הטיפול הנמרץ עשויה לסייע בהקשר זה במניעה של היפוגליקמיה או בזיהוי המוקדם שלה.

בין מגבלות המחקר מזכירים החוקרים את מבנהו הרטרוספקטיבי, היוצר את האפשרות לטעות סיסטמטית ולהטיה, וכן את אופיו התצפיתי אשר מונע הסקת מסקנות ביחס לסיבתיות. בנוסף, הם מזכירים כי המחקר נערך בשני מרכזים רפואיים בלבד, דבר העשוי להגביל את מידת יכולת ההכללה מתוצאותיו לגבי אוכלוסיות חולים רחבות יותר.

החוקרים מסכמים כי בקרב חולים המצויים במצב קריטי, קיים קשר בין היפוגליקמיה קלה עד בינונית ובין שיעור התמותה. גם לאחר תקנון לשימוש באינסולין או לתזמון האירוע ההיפוגליקמי, הם טוענים, נראה כי ככל שההיפוגליקמיה חמורה יותר, כך גבר הסיכון לתמותה.

במאמר מערכת שפורסם באותו גיליון ואשר מתייחס לפרסום הדברים, מציינים מומחים בתחום כי הפיתוח והיישום הקליני של מכשירים לניטור מתמשך או כמעט-מתמשך שלרמות הגלוקוז עשויים לסייע בעניין זה. לטענתם, השימוש בטכנולוגיות חדישות אלו, לצד פרוטוקולי טיפול המונעים על ידי אלגוריתמים, צריכים להביא לצניחה של שיעור ההיפוגליקמיה. יתרה מכך, ניתן לערוך לדבריהם מחקרים אשר יעריכו בצורה פרוספקטיבית את היתרונות האפשריים של הורדה מכוונת של וריאביליות ערכי הגלוקוז כיעד טיפולי נוסף. עד אז, הם מוסיפים, הרי שהמחקר הנוכחי מאשר את ההשפעות השליליות של היפוגליקמיה, ובמיוחד כזו חמורה, בקרב חולים קריטיים, ומדגיש את מורכבות הבעיה הקלינית הזו. לבסוף, המחקר הנוכחי מאשר פעם נוספת את העיקרון לפיו קלינאים העושים מאמץ לשמור על שליטה גליקמית צריכים לעשות זאת בצורה בטוחה, מוסיפים המומחים.

Mayo Clin Proc 2010;85:215-216, 217-224

מעוניין/ת לקיים דיון/לשאול בהקשר לסוכרת? בביה”ס לסוכרת תוכלו להכנס לפורום הדיונים ולברר סוגיות אקטואליות צוות המומחים של ביה”ס בראשותו של פרופ’ איתמר רז ישמחו לקיים עמכם דיון.

לידיעה במדסקייפ