ממחקר חדש שפורסם במהדורת פברואר של JACC Cardiovascular Interventions עולה קשר בין האורך הכולל של תומכן כלילי ובין הסיכון לתרומבוזיס בתומכן.

לדברי החוקרים, המשמעות היא שייתכן והגיע הזמן לשנות את התפיסה התומכת ברה-וסקולריזציה אנטומית מלאה, ולהעדיף הכנסת תומכנים רק בנגעים המובילים לאיסכמיה.

על-בסיס מאגר נתונים שכלל מידע אודות 10,773 חולים עם 14,651 נגעים, החוקרים מיפן חישבו את השיעורים המצטברים לאחר שלוש שנים לאירועים קליניים, בהתאם לאורך הכולל של התומכן, ובכל חולה. בכל מקרה, החולים טופלו בתומכן משחרר-סירולימוס.

שיעורי TLR (Target Lesion Revascularization) לאחר שלוש שנים עלו באופן דרמטי בין רבעון 1 ורבעון 4 של האורך הכולל של התומכן בכל חולה (מ-7.47% ל-21.8%, p>0.0001) ובכל נגע (מ-6.78% ל-15.57%, p<0.0001).

שיעורי טרומבוזיס בתומכן עלו משמעותית בין רבעון 1 ורבעון 4 בהתאם לאורך התומכן בכל-חולה (מ-0.69% ל-1.42%, p<0.003), אך לא עם רבעון אורך התומכן בכל-נגע.

יעד סיום משולב שכלל תמותה ואוטם לבבי היה נפוץ יותר עם עליה באורך התומכן בכל-חולה, למרות שלאחר ניתוח רב-משתנים הקשר לא נותר מובהק.

החוקרים מסכמים וכותבים כי טיפול במספר נגעים עם כיסוי מתכתי נרחב של העורק הכלילי מלווה בסיכון מוגבר ל-TLR ותרומבוזיס בתומכן. הם מציינים כי אין ספק כי בחלק מהחולים נדרשים תומכנים ארוכים או מספר תומכנים, אך ההחלטה צריכה להתבסס בהתאם לנוכחות איסכמיה ולא על-פי בדיקות הדמיה של העורקים הכליליים בלבד.

הם מאמינים כי ייתכן ורה-וסקולריזציה תפקודית מלאה, ולא רה-וסקולריזציה אנטומית מלאה, תוביל לתוצאות טובות יותר.

J Am Coll Cardiol Intv2010;3:180-190

לידיעה במדסקייפ