“אשפוז בית” – יעילות ותועלת – סיכום 6 שנות ניסיון   כראל ס., מוכמל מ., פרישמן ס., וקסלר ר.

מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה.

שיטת “אשפוז בית” פותחה כטיפול חלופי לאשפוז במתבגרים הסובלים מאנורקסיה נרבוזה חריפה ו-ED-NOS. ביצוע תוכנית “טיפול בית” כולל הדרכה ותמיכה, דיווח יומי בכתב, מעקבים בבית החולים לפחות פעמיים בשבוע, צוות המטפל זמין 24 שעות ביממה.

מטרה: לבחון יעילות ותועלת של שיטת “אשפוז בית”.

שיטה: האשפוזים נערכו בין השנים 2002-1996. לתוכנית התקבלו 61 מתבגרים בגילאים 10-18 שנים, מתוכם 55 בנות, גיל ממוצע 15 ו- 6 בנים, גיל ממוצע 13.2. כל המטופלים עמדו לפי קריטריונים הבאים: ללא פסיכופתולוגיה המונעת שיתוף פעולה ביישום התוכנית; מצב גופני שלא מסכן חיים באופן מיידי; תפקוד הורי ויכולת יישום הפרוטוקול. מד מסת הגוף בתחילת הטיפול נע בין 12.05 לבין 20.73, (ממוצע 16.1), אבוד משקל גוף נע בין 2% לבין 43% (ממוצע 19.3%). 71% מהבנות הגיעו לטיפול עם אל וסת משנית, 21% היו עם אל וסת ראשונית, 8% הגיעו לטיפול כאשר מחזור וסת אינו נפסק.

תוצאות: 47 מטופלים (77%) השלימו בהצלחה תוכנית אשפוז בית, השיגו לפחות 94% ממשקל יעד (ממוצע 97%), המשיכו בטיפול רב מקצועי אמבולטורי וחזרו באופן מבוקר והדרגתי לפעילות מלאה בהתאם לגילם. משך אשפוזם נע בין שבוע לבין 21 שבועות (ממוצע 7.64). מבין 38 בנות שסיימו את התוכנית והיו ללא וסת בתחילת הטיפול 14 קבלו וסת עד סיום האשפוז, 13 תוך שנה בתום האשפוז (ביניהן 8 קיבלו וסת תוך 3 חודשים), 5 לאחר שנה, 4 בנות עדיין לא קיבלו וסת איך נמצאות במעקב מאחר אשפוז בית פחות משנה, לגבי שתי בנות אין אינפורמציה מדויקת.

מסקנות: אשפוז בית הנו מודל טיפולי יעיל ובעל תועלת כתחליף לאשפוז בבית חולים, במתבגרים הסובלים מאנורקסיה נרבוזה ו-ED-NOS בשלב החריף של המחלה.

למה אני רעב (What I am hungry to) ?

רביד, נ., אורן, ע.

שירותי בריאות כללית, מחוז שרון-שומרון, חדרה.

במסגרת עבודתנו עם ילדים הסובלים ממשקל יתר עלה הצורך בגישה כוללנית, המתייחסת למימדים השונים בתפקוד הילד (התנהגותי, קוגנטיבי, רגשי) ברמות התערבות שונות (פרטני, הורי-משפחתי). נוכחנו לדעת כי יש צורך לאתר את השימוש הייחודי שהילד עושה באוכל לשם התמודדות עם מגוון של בעיות רגשיות. בעבודה זו נראה כיצד תהליך של זיהוי ומודעות של הילד והוריו, לגורמים הרגשיים והמשפחתיים הנמצאים ברקע של אכילת היתר, מקדמים את הטיפול.

הטיפול הפרטני – הילד לומד לזהות את המצבים המקדימים הגוררים אותו לאכילה, וכיצד הוא יכול לשלוט בהם ברמה ההתנהגותית והקוגנטיבית. ניתן מקום לכאב הרגשי העולה עם הצמצום באכילה. כאב זה, שהודחק והורגע באמצעות אכילת יתר, מציף את הילד ומקשה עליו לשלוט באכילתו. מקורות הכאב, והקשיים איתם מתמודד הילד נבחנים, ונעשה מאמץ למצוא תחליפים לאכילה כדרך להתמודד עם הכאב.

הילד לומד לנתק את הקשר האוטומטי שבין מצבים ורגשות קשים לבין אכילה, ומסגל לעצמו דרכים אלטרנטיביות להתמודדות שאינן קשורות באוכל. בתהליך זה הילד לומד לעשות שימוש בחיזוקים עצמיים.

גיוס והדרכה של ההורים היות ותפקיד האוכל כאמצעי תקשורת מושרש עמוק בהוויה המשפחתית, הילד השמן לבדו לא יוכל לעשות שינוי בהרגלי האכילה שלו ללא התגייסות ושינוי אצל ההורים. ההורים נדרשים לקחת חלק פעיל בטיפול כמי שמוכנים לשנות את הרגלי האכילה של המשפחה כולה. לצורך כך נדרשת משני ההורים מחויבות מלאה.

טיפול משפחתי – במפגשים המשפחתיים מפרידים את הבעיה מהילד באמצעות החצנתה. בעקבות הבנת ההקשרים הרגשיים, מתחילה מודעות לקשר שבין המצוקה הרגשית של הילד בקונטקסט המשפחתי, לבין הפניה שלו לאוכל כמנחם, מרגיע ומפצה.

נעשית הגדרה מחודשת של הבעיה: האוכל אינו הבעיה, אלא ה”פתרון” שהילד מצא לבעיית הכאב הרגשי. הטיפול מתמקד בגורמים המשפחתיים שמובילים למצוקה הרגשית שבעטיה אוכל הילד.

תהליך זה מוביל בסופו של דבר להסתכלות אחרת על בעיית האכילה השמנה, הנתפסת כבעיה משפחתית שכולם אחראים להיוצרותה וכולם שותפים בפתרונה. בהרצאה נשלב דוגמאות הממחישות שימוש במודל זה.

לסיכום הכנס השלישי לטיפול, חקר ומניעת הפרעות אכילה