המחקר הרטרוספקטיבי ב- BMJ מדגים עליה בתמותה של 25%-60% בטיפול בסולפונילאוריאה מדור ראשון או שני וכן עליה של 18%-30% באי ספיקת לב בהשוואה למטפורמין.

המחקר מדגים גם יתרון ברור לפיוגליטזון לעומת רוסיגליטזון, ובמפתיע פיוגליטזון קשור בפחות תמותה ממטפורמין.

למחקרים מסוג זה מוגבלות רבה למשל על פיוגליטזון יש דיווחים מהשנים 2002-2005  לעומת מטפורמין וסולפונילאוריאה שמדווחים מ-1990 . ברור שאחרי 2001 הסיכון לתחלואה ותמותה בחולי סוכרת ירדו מאוד ולכן כלל לא ברור שהשיפור עם פיוגליטזון בהשוואה למטפורמין הוא אכן אמיתי.

יחד עם כך להשוואה בין פיוגליטזון ורוסיגליטזון יש להתייחס בכבוד רב, לאור עדויות מצטברות על יתרונו של פיוגליטזון.

גם את הממצאים של עדיפות מטפורמין על סולפונילאוריאה  יש לקחת לתשומת לב, זאת לאור העובדה שחלק מהסולפונילאוריאה מבטלים PRE CONDITIONING ושתקופת המעקב דומה אחרי שתי התרופות.

מבחינה זו עדיף להשתמש ל-Amaryl שאינו מבטל PRE CONDICTING ולא נמצא כמעלה סיכון לבבי.

יתכן שחלק מהגורם לתחלואה ותמותה המוגברת עם סולפונילאוריאה קשורה לכך שהמטופלים בסולפונילאוריאה הם בדר”כ חולים במחלה מתקדמת יותר מאלו המטופלים במטפורמין.

יתכן יחד עם כך שתכונות שליליות של סולפונילאוריאה, כולל אחוזי היפוגליקמיה גבוהים מהווים סיכון יתר לתחלואה קרדיווסקולרית ותמותה.

נראה שכיום יש לשאוף לטפל באמריל בלבד, ולהימנע מגליבנקלמיד הן עקב הבטיחות הקרדיאלית והן עקב כך שהוא גורם לפחות השמנה ופחות היפוגליקמיה.

אנחנו צפויים ליותר ויותר מעקבים רטרוספקטיבים מסוג זה, עם המגבלה הגדולה על אמינות של מחקרים מסוג זה בפרט לאור זאת שאינם מכוונים לקבוע שינוי בתמותה או תחלואה קרדיווסקולרית.

דילמה נוספת שעולה ממחקרים אלו קשורים לטיפול באינסולין.

מחקרים רטרוספקטיבים שנעשו עד כה מראים תמותה גבוהה יותר במטופלי אינסולין בהשוואה לתרופות אחרות דבר המשאיר אותנו בסימן שאלה לא פתור.

האם מדובר רק בחולים הקשים יותר או שהטיפול באינסולין כרוך גם הוא בסיכון יתר בחלק מהחולים כפי שהודגם במחקר ה- ACCORD (בחולים אמבולטוריים), ובמחקר ה- NICE (בחולים מאושפזים) ?

BMJ 2009;339:b4731