סיכון לתמותה קרדיו – וסקולרית במחלת כליה כרונית, jc440

מחלת כליות כרונית מסווגת כגורם סיכון עצמאי למחלת לב כלילית, ללא תלות בגורמי הסיכון הקלאסיים למחלה קרדיו – וסקולרית כדוגמת סוכרת, יתר לחץ דם, ריכוז השומנים בדם ועישון.

בנוסף לכך, מספר גורמי סיכון קרדיו – וסקולריים חדשים שכיחים יותר במטופלים עם מחלת כליות כרונית, כולל רמה נמוכה של המוגלובין וגורמים דלקתיים ופרו-תרומבוטיים (prothrombotic) כדוגמת C-reactive protein,  fibrinogen, interleukin 6, factor VIII ו- lipoprotein(a). קיימת השערה שניתן להסביר את הסיכון המוגבר למחלה קרדיו-וסקולרית במטופלים עם מחלת כליות כרונית בעזרת גורמי הסיכון החדשים האלו, אך השערה זו טרם הוכחה מחקרית.

מחקר זה עקב אחר קבוצה של מטופלים מבוגרים עם שכיחות גבוהה של מחלת כליות כרונית. מטרת המחקר הייתה להשוות בין גורמי הסיכון הקרדיו – וסקולריים הקלסיים לאלו החדשים במטופלים עם וללא מחלת כליות כרונית.

קרוב ל-6000 אנשים מעל גיל 65 החיים ב-4 קהילות שונות בארצות הברית השתתפו במחקר עוקבה זה. משך המעקב הממוצע היה כשמונה וחצי שנים.

התוצאות העיקריות שנבחנו היו תמותה ממחלה קרדיו – וסקולרית בקרב מטופלים עם וללא מחלת כליות כרונית.

מעל 20% מהמשתתפים אובחנו עם מחלת כליות כרונית בתחילת המחקר. שיעור התמותה ממחלה קרדיו – וסקולרית היה גבוה פי 2 בקרב מטופלים עם מחלת כליות כרונית בהשוואה לאלו ללא מחלת כליות.

בניתוח רב-משתני נמצא שסוכרת, יתר לחץ דם סיסטולי, עישון, חוסר פעילות גופנית, העדר שימוש באלכוהול והיפרטרופיה של חדר שמאל היו גורמי סיכון משמעותיים לתמותה ממחלה קרדיו – וסקולרית במטופלים עם מחלת כליות כרונית. מבין גורמי הסיכון החדשים רק CRP ו-interleukin 6 נבאו תמותה ממחלת לב. גורמי הסיכון הקלאסיים נמצאו קשורים בעלייה האבסולוטית הגבוהה ביותר בסיכון לתמותה קרדיו – וסקולרית במטופלים עם מחלת כליות כרונית.

לסיכום, גורמי הסיכון הקלאסיים למחלה קרדיו – וסקולרית הם בעלי קשר חזק יותר לתמותה ממחלת לב במטופלים מבוגרים עם מחלת כליות כרונית, בהשוואה לגורמי הסיכון החדשים. יש צורך במחקרים נוספים שיבחנו האם שינויי אגרסיבי בסגנון החיים במטופלים עם מחלת כליות כרונית עשוי להפחית את התמותה ממחלה קרדיו- וסקולרית.

למאמר מתוך ה JAMA


Cardiovascular Mortality Risk in Chronic Kidney Disease: Comparison, of Traditional and Novel Risk Factors, Michael G. Shlipak et al, JAMA. 2005;293:1737-1745.,

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

    הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

    במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
    להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה