ירוד של העדשה, או קטרקט (Cataract) באנגלית, היא אחת הסיבות העיקריות לאבדן ראייה שימושית.

על פי הערכה, כ-16 מיליון בני אדם ברחבי העולם סובלים מעיוורון כתוצאה מקטרקט.

קטרקט עלול להיווצר כתוצאה מהפרעות התפתחותיות, חבלה, הפרעות מטבוליות ותרופות, אך קטרקט הקשור בגיל מבוגר הוא השכיח ביותר וגורם לפגיעה התפקודית המשמעותית ביותר.

סקירה זו תתמקד בסוג זה של קטרקט.

מלבד גיל מבוגר, זוהו מספר גורמי סיכון כקשורים בהתפתחות קטרקט, כדוגמת גורמים גנטיים, עישון, חשיפה לאור אולטרה-סגול, נטילת סטרואידים וסוכרת. עם זאת, טרם נמצאה שיטה יעילה למנוע או לעצור את התפתחות הקטרקט.

התלונה האופיינית לקטרקט כוללת התדרדרות הדרגתית בראייה, ללא כאבים, באחת או שתי העיניים.

חלק מהמטופלים יתלוננו גם על סנוור, שינויים ברפרקציה (refraction) וכפל ראייה חד-עיני.

באופן כללי, קטרקט מוגדר כבעל משמעות קלינית רק כאשר קיימת פגיעה ניכרת בראייה של המטופל. ממצא של קטרקט בבדיקה אינו מהווה, בזכות עצמו, התוויה להתערבות ניתוחית.

על מטופל המדווח על התדרדרות הדרגתית בראייה, החשודה כנגרמת על-ידי קטרקט, לעבור בדיקת עיניים מקיפה.

יש לשלול גורמים אחרים להתדרדרות בראייה כדוגמת הפרעה ברפרקציה, גלאוקומה (glaucoma), רטינופתיה סוכרתית (diabetic retinopathy) וניוון הרשתית הקשור בגיל (age-related macular degeneration). כמו כן יש להתחשב במצב בריאותו הכללית של המטופל.

ניתוח קטרקט הוא ניתוח אלקטיבי, ההתוויות לניתוח הם צרכי הראייה של המטופל.

יש לברר האם קיימת הפרעה בראייה המפריעה לתפקוד היומיומי.

יש לידע את המטופל לגבי אפשרויות נוספות, כולל המתנה להתדרדרות נוספת בראייה ושימוש בעזרי ראייה.

לפני החלטה על ניתוח יש לדון ביתרונות ובסכנות של הטיפול הניתוחי ובציפיות המטופל מתוצאות הניתוח.

טיפול ניתוחי בקטרקט היה קיים כבר ב-800 לפני הספירה.

השיטה הנהוגה אז כללה  שימוש במחט כדי לדחוף את העדשה העכורה כלפי מטה ולאחור אל תוך חלל הזגוגית.

שיטה זו, הכרוכה בשיעור סיבוכים גבוה, נמצאת בשימוש כיום רק באזורים בהם אין גישה לציוד וצוות ניתוחי.

מאמצע המאה ה-18 החלו מנתחים להשתמש בשיטות להסרת העדשה כולה, כולל הקופסית, דרך חתך בגבול הקרנית.

במחצית השניה של המאה ה-20 פותחו עדשות תוך עיניות שהחליפו את העדשה הטבעית העכורה והשתכללו השיטות להסרת העדשה תוך השארת החלק האחורי של קופסית העדשה.

כיום טיפול הבחירה הניתוחי לקטרקט הוא בעזרת פאקואמולסיפיקציה (Phacoemulsification).

בשיטה זו מתבצע חתך זעיר בגבול הקרנית שדרכו מוחדר probe שבאמצעות אנרגיה על-קולית בתדר גבוה ממיס את הגרעין העכור של העדשה תוך שאיבת החלקיקים. ככל שהחתך הניתוחי קטן יותר כך ישנם פחות סיבוכים, זמן הניתוח מתקצר וההחלמה מהירה יותר. אחד האתגרים שניצבו בתחילה בפני יישום שיטה זו הוא קוטר העדשות התוך עיניות שהיה גדול מרוחב החתך. בעיה זו נפתרה על-ידי פיתוח עדשות המתקפלות כך שיתאימו לגודל חתך המקובל – 3 מ”מ.

רוב ניתוחי הפאקואמולסיפיקציה נעשים כיום בהרדמה מקומית בעזרת טיפות חומר הרדמה המוזלפות על משטח העין שניות לפני תחילת הפעולה הניתוחית.

לאחר ביצוע החתך  מוזרקת כמות קטנה של חומר הרדמה תוך-עיני אל תוך הלשכה הקדמית. משום שהרדמה המקומית מונעת תחושה אך אינה משתקת את העין או העפעף, שיתוף הפעולה של המטופל הוא חיוני. המטופל מתבקש להתמקד בנקודת האור על המיקרוסקופ הניתוחי בכדי למנוע תזוזה של העין. בידים  מיומנות הניתוח אורך זמן קצר וכמעט ואינו מערב מבנים רגישים לכאב.

ניתוחי קטרקט הם בעלי שיעור הצלחה גבוה ביותר. ראייה של 6/12 מושגת ב-95% מהעיניים ללא פתולוגיה נוספת לקטרקט, וב-90% מכלל העיניים, כולל אלו עם מחלות נלוות כמו גלאוקומה וסוכרת. מחקרים אחרים מצביעים, לא רק על שיפור בראייה בעקבות ניתוח קטרקט, אלא גם על שיפור באיכות החיים.

שיעור הסיבוכים הכרוך בניתוחים אלו הוא נמוך ועומד על כ-2%, מלבד התעכרות של הקופסית האחורית  שמתרחש בכרבע מהעיניים 5 שנים לאחר הניתוח. מצב זה נגרם כתוצאה משגשוג תאי עדשה שנותרו בקופסית הגורמים לעכירות או קימוט של הקופסית האחורית. הטיפול במצב זה הוא לרוב הסרת הקופסית באמצעות לייזר.

לסיכום, ההתפתחויות שחלו בשיטות הניתוחיות להסרת קטרקט, כולל ניתוחים בחתך קטן ופיתוח עדשות תוך עיניות הפכו את הטיפול ליעיל ביותר עם תוצאות טובות ומהירות ברוב המקרים. עם זאת, טיפול זה דורש ציוד וידע שאינם קיימים במדינות הפחות מפותחות. צפוי שעם העלייה בתוחלת החיים הטיפול בקטרקט יוסיף להיות נושא חשוב בבריאות הציבור ברחבי העולם. יש לשאוף, במקביל לשיפור השיטות הניתוחיות והעדשות התוך עיניות, להפיכת טכנולוגיה זו לזמינה גם עבור מטופלים במדינות הפחות עשירות.

למאמר

Age-related cataract , Penny A Asbell, Ivo Dualan, Joel Mindel, Dan Brocks, Mehdi Ahmad, Seth Epstein , Lancet 2005; 365: 599-609