ד”ר גל דובנוב, ד”ר נעמה קונסטנטיני

הנושא ה”חם” ביותר בתחום מדעי הספורט הינו שיפור ביצועיהם של ספורטאים על ידי תוספים מסוגים שונים. מערך שלם הוקם לאיתור השימוש במאות חומרים אסורים בקרב ספורטאים מקצועיים, וביום פתיחת המשחקים האולימפיים באתונה 2004, נכנסה לתוקפה אמנה אשר הוכנה מטעם WADA (World anti-doping agency, הסוכנות העולמית נגד סימום בספורט) בנושא. מאה וחמישים מדינות, כולל ישראל, תומכות בזכות לספורט הוגן ו”נקי”, בקידום בריאות, ובביצוע פעולות לאיתור ומניעת השימוש בחומרים אסורים בספורט (למסמך המלא). האמנה מגדירה מהו סימום, כיצד לאתר חומרים אסורים בשימוש ומהן הפעולות אשר יש לבצע לגבי ספורטאי הנתפס בשימוש (פסילה, שלילת מדליות ופרסים, הרחקה זמנית או אף הרחקה לצמיתות). חשוב להדגיש כי, כמובן, האחריות לגבי אי-שימוש מוטלת על הספורטאי עצמו, אך ניתן להטיל סנקציות גם על הגופים השונים. רשימת החומרים והשיטות האסורים מתעדכנת מדי שנה (לרשימת החומרים). 

בגליון New England Journal of Medicine מתאריך 26 באוגוסט, מופיע מאמר קצר בנושא (Noakes TD. Tainted Glory — Doping and Athletic Performance. NEJM 2004;351:847-9.). להלן תקציר תרגומו:

האם יכול כיום ספורטאי “טבעי” שאינו מסתייע בחומרים כימיים לשבור שיאים בענפים הדורשים כח, מהירות או סבולת? עקב השכיחות הנמוכה יחסית של ספורטאים הנתפסים בשימוש בחומרים אסורים בתחרויות בינלאומיות נדמה כי התשובה חיובית. עם זאת, ישנן עדויות כי השימוש הגובר בשיטות אלו הרחיב את טווח יכולותיו הגופניות של האדם – אך קוד של שתיקה הסתיר עובדה זו מהציבור.

סימום בספורט קיים מזה שנים רבות. בתחילה היו אלו חומרים ממריצים כגון סטריכנין וקוקאין, או חומרים מרגיעים ומשככי כאבים כגון הרואין ומורפין – אשר כנראה הסבו יותר נזק מאשר תועלת. האמפטמינים היו החומרים הראשונים אשר שיפרו יכולת גופנית; הם חדרו לספורט לאחר מלחמת העולם השניה – אז נעשה בהם שימוש על ידי החיילים. הפחתת העייפות בעת מאמץ, המושגת על ידי השימוש, מפריעה למנגנון טבעי אשר בא להגן על הגוף מפני נזק אפשרי הנובע ממאמץ יתר. בשנות השישים דווחו מקרי מוות מעקת חום בקרב ספורטאים אשר השתמשו בממריצים אלו. מכיוון שמופרשים בשתן, זו השיטה לזיהויים- אך קיימות מגוון דרכים להחליף את השתן של המשתמש בשתן נקי. קורטיזון הינו חומר נוסף המשמש לשיפור ביצועים על ידי הפחתת אי הנוחות הקשורה לפעילות מאומצת. קבוצה נוספת של חומרים אסורים הינם הסטרואידים האנאבוליים (בהם נגענו בעבר, ראה מאמרנו “סטרואידים אנאבוליים: סקירה לקלינאים” – ג.ד., למאמר לחצו כאן)       

כאשר הראשון בהם יוצר בשנות השלושים והופיע בספורט מעט לאחר המשחקים האולימפיים בשנת 1948. בהמשך יוצרו סטרואידים נוספים, אשר איפשרו תוספת כח ומהירות, שינו את מצב הרוח והגבירו את מהירות ההתאוששות. שילובם עם הורמונים אנאבוליים נוספים, כגון אינסולין והורמון גדילה, הגביר את ההשפעה. אין ספק כי סטרואידים אנאבוליים משפרים ביצועים באופן ניכר, כבר תוך מספר שבועות. הדבר נבדק בקרב אצנים למרחקים קצרים ובינוניים, שחיינים, ובענפי ההדיפה/ יידוי (תוספת של אפילו 15 או 20 מטר בידויי כידון או דיסקוס, בהאמה). איתור השימוש קשה מאוד, עקב סמיכות חלק מהחומרים להורמונים האנדוגניים או יצור חומרים אשר אינם מזוהים על ידי השיטות המקובלות, וכן על ידי הפסקת שימוש בסמוך למועדי הבדיקות והתחרויות. יתרה מזו – ספורטאים רבים אשר נתפסים בשימוש אינם נענשים. הסוג השלישי של חומרים אסורים בשימוש הינו אריתרופויטין, המגביר את מסת כדוריות הדם האדומות ומשפר יכולת נשיאת חמצן לשריר. גם כאן האפקט יעיל, ראה מאמרנו “עירוי דם בקרב ספורטאים” יתכן ואריתרופויטין בעל יכולת ממריצה, בדומה לאמפטמינים. הזיהוי כיום נעשה בעיקר על ידי מטבוליטים בשתן או רמות המטוקריט גבוהות מדי. הסכנות כוללות מוות פתאומי, כנראה מברדיקרדיה בשינה וצמיגות גבוהה של הדם, והופעת נוגדנים כנגד החומר העלולים גם לפגוע בהורמון האנדוגני ולגרום לאנמיה.

בנוסף לסכנה הבריאותית, חשוב לחדד גם את נושא האתיקה: חומרים אלו משפרים ביצועים בצורה טובה כל כך, העולה אף על שיטות האימונים הטובות ביותר. ספורטאי העלית ה”מסוממים” עולים בביצועיהם על יכולותיו של האדם ה”טבעי”. הם יצאו מעקומת הגאוס של התפקוד הגופני הטבעי.

תוספת העורכים – המיוחד במשחקי אתונה הינו השילוב של האמנה למניעת סימום, יחד עם שיטות מתקדמות המאפשרות איתור מגוון רחב של חומרים אסורים בקרב מספר גדול יותר של ספורטאים. במשחקי סידני 2000, נתפסו 11 ספורטאים אשר השתמשו בשיטות אסורות. סה”כ ייערכו באתונה 3000 בדיקות לשימוש בחומרים אסורים. נכון לתאריך 28.8.2004, ארבע מדליות נלקחו בחזרה עקב זיהוי ספורטאים אשר השתמשו בסמים אסורים, תשעה עשר ספורטאים נתפסו עקב שימוש בחומרים אסורים, וארבעה נפסלו עקב חוסר הסכמה לביצוע הבדיקה או נסיון לזיופה (לדוגמא זורק הדיסקוס ההונגרי פזקש אשר זכה במקום הראשון ובמדליית הזהב – אשר נשללו ממנו עקב סרובו לתת דגימת שתן). עוד טרם תחילת התחרויות, שני אתלטים יוונים לא התיצבו לבדיקות סימום ולכן נפסלו מהשתתפות במשחקים.

כפי שמחבר הסקירה מעלה, נראה כי קשה מאוד לנצח בשיטות “כשרות” את אלו אשר משתמשים בשיטות האסורות. נזכור כי במשחקים משתתפים מעל עשרת אלפים ספורטאים נוספים: האם אינם משתמשים כלל בסימום – או שמא אינם נתפסים? הן מתוך כמעט 3000 בדיקות אשר נערכו, רק כ-1% היו חיוביות, ואלו הספורטאים אשר נפסלו. קיים יסוד סביר להניח כי מספר המשתמשים בחומרים ובשיטות אסורות גדול הרבה יותר אולם קצרה היד מלתופסם. חלק מהספורטאים “מתנקה” לפני המשחקים, אחרים משתמשים בחומרים חדשים אשר אינם מוכרים ולכן קשים לזיהוי (דוגמת ה THG, סטרואיד אנאבולי אשר ככל הנראה סונתז במיוחד לצרכי הספורטאים- שכן מעולם לא שווק על ידי אף חברת תרופות; הוא זוהה לאחר שמאמן אתלטיקה שלח מזרק עם שרידי החומר הבלתי מוכר לסוכנות האמריקאית נגד סימום) וחלקם משתמש בהורמונים פפטידיים שקשה להבחין אם הם אנדוגניים או אקסוגניים כגון אינסולין, הורמון הגדילה ופקטורי גדילה נוספים. בעתיד, שיטות המערבות הנדסה גנטית עלולות להקשות את המצוד עוד יותר.