היפותירודיזם – סקירה מתוך ה- LANCET (מתוך jc 414 בתשלום, למנויים – חינם!!!) + שאלת השתלמות

היפותירודיזם הוא החסר ההורמונלי הפתולוגי השכיח ביותר. תת-פעילות של בלוטת התריס היא לעיתים אבחנה חמקמקה משום שהיא משפיעה על מגוון רחב של אברי מטרה וחומרת המחלה עשויה לנוע מהעדר תסמינים ועד קומה וכשל רב-מערכתי. כאשר עולה החשד להפרעה, קל לאשר או לשלול את האבחנה, הטיפול פשוט והפרוגנוזה לרוב מצוינת.

ניתן לסווג היפותירודיזם בהתאם לזמן ההופעה כמולד או נרכש, על-פי מיקום הפגיעה האנדוקרינית ההתחלתית כראשוני או שניוני (הנקרא גם היפותירודיזם מרכזי) או על פי חומרת המחלה, כלומר מחלה קלה (או תת קלינית) לעומת מחלה גלויה (או קלינית).

תת-פעילות של בלוטת התריס היא הפרעה שכיחה, המתרחשת יותר בנשים מבגברים, שכיחותה עולה עם הגיל, בעיקר לאחר גיל העמידה. משום שהיפותירודיזם ראשוני שכיח פי 1000 משניוני ניתן להשתמש במדידת רמות ה-TSH (thyrotropin) ככלי להערכת שכיחות המחלה באוכלוסיה. בסקר ה- NHANES III שנעשה לאחרונה בארצות-הברית בקרב מעל 17,000 אמריקאים, נמצא שב- 4.6% היו רמות TSH גבוהות: 0.3% עם מחלה גלויה ו- 4.3% עם מחלה קלה. באוכלוסיה של בני 65 ויותר שכיחות ההפרעה מגיעה לפי 3 מבאוכלוסיה הכללית.אוכלוסיות הנמצאות בסיכון מוגבר להיפותירודיזם כוללות נשים לאחר לידה, אנשים עם סיפור משפחתי של מחלות אוטואימוניות של בלוטת התריס, מטופלים שעברו הקרנות או ניתוחים באזור הצוואר, מטופלים עם מחלות אוטואימוניות אנדוקריניות אחרות כדוגמת סוכרת מסוג 1, אי ספיקה של האדרנל או כשל שחלתי, וכן מספר מחלות אוטואימוניות אחרות כמו צליאק, ויטיליגו, אנמיה ממארת, תסמונת סיוגרן (Sjögren’s syndrome) וטרשת נפוצה; גם מטופלים עם תסמונת טרנר ותסמונת דאון נמצאים בסיכון מוגבר לתת-פעילות של בלוטת התריס.

בעולם, הסיבה השכיחה ביותר להיפותירודיזם מולד נותרת חסר אנדמי ביוד. באזורים בהם צריכת היוד בתזונה מספיקה, היפותירודיזם מולד מתרחש ב 1 ל 4000 לידות חי. התסמונת שכיחה פי 2 בבנות וב- 85% זוהי הפרעה ספורדית. בילדים אלו היפותירודיזם מולד נגרם כתוצאה מהיעדר או ליקוי בהתפתחות הבלוטה.

הסיבה השכיחה ביותר להיפותירודיזם נרכש היא מחלה אוטו-אימונית של בלוטת התריס, הנקראת גם מחלת השימוטו (Hashimoto’s disease), השכיחה פי 7 בנשים ושכיחותה עולה בגיל העמידה. עדויות לגורם אוטו-אימוני להפרעה הם ממצאים היסטולוגים של הסננה לימפוציטית מפושטת בבלוטה וקיום נוגדנים-עצמיים כנגד הבלוטה ברוב החולים. המחלה נפוצה יותר באזורים עם צריכה תזונתית גבוה של יוד, יתכן שיוד מגביר את האנטיגניות של thyroglobulin, אך הגורמים הסביבתיים המדויקים הקשורים להתפתחות המחלה אינם ברורים. כמו כן, ישנה נטייה גנטית מובהקת לתירודיטיס אוטואימוני עם תורשה אוטוזומלית דומיננטית.במטופלים עם תירודיטיס אוטואימוני הבלוטה עשויה להיות לא-משישה או מוגדלת באופן דיפוזי עם מרקם קשה, גבול לא-סדיר ואונה פירמידלית משישה. לעיתים רחוקות הבלוטה כואבת ורגישה. מטופלים עם היפותירודיזם אוטואימוני עשויים להיות עם רמות תקינות או נמוכות של הורמון בלוטת התריס, לעיתים רחוקות שי תירוטוקסיקוזיס חולף המלווה בהיפותירודיזם. מטופלים עם תירודיטיס אוטואימוני ורמות הורמון תקינות נמצאים בסיכון מוגבר לפתח היפותידידיזם.

האבחנה של תירודיטיס אוטואימוני מתבססת על גילוי נוגדנים-עצמיים כנגד בלוטת התריס. נוגדנים אנטי-מיקרוזומליים (Antimicrosomal) או כנגד תירואיד פראוקסידאז (anti-thyroid peroxidase) נמצאים ב 95% מהמקרים, בעוד נוגדנים כנגד תירוגלובולינים (antithyroglobulin) נמצאים רק ב 60%.

היפותירודיזם ראשוני נרכש עשוי להיגרם גם כתוצאה מפגיעה קודמת בבלוטת התריס כתוצאה מניתוח או הקרנה, טיפול ביוד רדיואקטיבי לתירוטוקסיקוזיס וחשיפה סביבתית ל radioiodine. ישנם חומרים  נוספים שחשודים כגורמים להיפותירודיזם, כמו Resorcinol בעובדי טקסטיל ומטופלים דיאליזה.

מספר תרופות עשויות לגרום להיפותירודיזם על-ידי הפרעה לתהליך ייצור ההורמון או גירוי ליצירת נוגדנים כנגד בלוטת התריס. Amiodarone ותכשירים אחרים המכילים יוד עשויים לגרום לעיכוב ייצור הורמון בלוטת התריס, בעיקר כאשר יש ברקע מחלה אוטואימונית של הבלוטה, ועלולים לגרום להיפותירודיזם. מחקר פרוספקטיבי הראה ש 22% מהמטופלים באמיודרון פיתחו היפותירודיזם. ליתיום גם כן מפריע בתהליך שחרור הורמון התירואיד ועשוי לגרום לעליה ברמות ה-TSH בכשליש מהמטופלים ולהיפותירודיזם קבוע בכ 10%. התכשיר הכימותרפי aminoglutethimide מעכב יצירת הורמון התירואיד ועשוי לגרום להיפותירודיזם עם גויטר. טיפול ב- interferon עשוי לגרום לפעילות אוטואימונית כנגד בלוטת התריס הגורמת להיפותירודיזם או היפרתירודיזם שלעיתים חולפת לאחר הפסקת הטיפול.

היפותירודיזם ראשוני חולף עשוי להיגרם גם על-ידי שני מצבים דלקתיים: דלקת תת-חריפה של בלוטת התריס (subacute thyroiditis המכונה גם de Quervain’s thyroiditis) הנגרמת ככל הנראה על-ידי זיהום ויראלי ומאופיינת בבלוטה קשה וכואבת; ודלקת לימפוציטית של בלוטת התריס (lymphocytic thyroiditis) המופיעה בכ 6% מהנשים עד שנה לאחר הלידה ומאופיינת בבלוטה מוגדלת, ללא רגישות. 

בשני המצבים קיים היפותירודיזם הנמשך 2 עד 8 שבועות, בדרך-כלל לאחר שלב זמני של תירוטוקסיקוזיס. ברוב מהמקרים יש חזרה לפעילות תקינה של הבלוטה, ולכן יש צורך בטיפול זמני ב thyroxine רק כאשר המחלה תסמינית. עם זאת, נשים עם אירוע קודם של תירודיטיס לאחר הלידה נמצאות בסיכון מוגבר להיפותירודיזם וצריכות להישאר במעקב, במיוחד בהריונות נוספים, משום שאפילו היפותירודיזם קל עשוי לגרום לפגיעה מסויימת בהתפתחות הנוירופסיכולוגית בילדות.שורה של תסמינים וסימנים נמצאו קשורים בהיפותירודיזם גלוי, כולל אי-סבילות לקור, עליה במשקל, עצירות, עור יבש, בראדיקרדיה, צרידות והאטה בפעילות המנטלית. מחקר שבחן את שכיחות התסמינים במטופלים שאובחנו לאחרונה עם היפותירודיזם מצא שרק ב 30% מהם היו תסמינים אופייניים בעוד של 17 מטופלים עם תפקוד תקין של הבלוטה היו תלונות אופייניות. תסמינים חדשים או שילוב של מספר תסמינים עשוי להיות בעל ערך מנבא טוב יותר לקיום היפותירודיזם.

תסמינים לא-טיפוסיים של היפותירודיזם עשויים לכלול תת-חום, אי-ספיקת לב, תפליט פלאורלי ופריקרדיאלי, פסאודו-חסימת מעי ו קרישתיות יתר. תופעות נוירולוגיות עשויות לכלול דיכאון, פסיכוזה, אטקסיה, פרכוסים וקומה.

היפותירודיזם מולד מתאפיין בהיפותרמיה, הפרעות אכילה, בראדיקרדיה, צהבת, הגדלה של המרפס האחורי ובקע טבורי, אך רוב היילודים עם הפרעה בפעילות בלוטת התריס יהיו א-תסמיניים, לכן יש מקום לבדיקות סקר של תפקוד בלוטת התריס.

תסמינים של היפותירודיזם בילדים ומתבגרים כוללים הפרעות גדילה, הפרעות שונות במערכת השלד והשרירים, אנמיה, הגדלה של בלוטת יותרת המוח והתפתחות מינית מוקדמת או מאוחרת.

שינויים בבדיקות מעבדה שגרתיות עשויות להוות רמז ראשון להיפותירודיזם.דווח שב 4-14% מהמטופלים עם היפרכולסטרולמיה ניתן לאבחן תת-פעילות של בלוטת התריס. Hyponatraemia, hyperprolactinaemia, hyperhomocysteinaemia, hypoglycaemia ורמות גבוהות של creatine phosphokinase עשויות להיות כולן תוצאה של היפותירודיזם.

רמות גבוהות של TSH מאפיינות מטופלים עם היפותירודיזם ראשוני ללא תלות בגורם, בדיקה זו מזהה גם מטופלים עם הפרעה קלה ורמות הורמון התירואיד בטווח התקין. ערכי ה-TSH התקינים המקובלים הם בין mU/L 0.4 ל mU/L 4, אך גם רמות TSH בטווח העליון עשויות להעיד על מחלה קלה, בעיקר כאשר קיימים נוגדנים-עצמיים לבלוטת התריס.


ישנם מספר מצבים בהם רמות מוגברות של TSH אינן מעידות בהכרח על היפותירודיזם, בין היתר מטופלים עם הפרעה בפעילות האדרנל, אי-ספיקת כליות וחשיפה לקור. שלוש תרופות הנמצאות בשימוש במטופלים עם מחלות קשות, גלוקוקורטיקואידים, dopamine ו dobutamine עשויים לדכא את רמות ה-TSH גם במטופלים עם היפותירודיזם ראשוני גלוי. לעומת זאת, במטופלים המחלימים ממחלה קשה עשויות להימצא רמות גבוהות של TSH באופן זמני. לכן מומלץ לבדוק רמות TSH במטופלים קשים רק כאשר קיים חשד קליני להפרעה. גם התרופות אנטי-אפילפטיות phenytoin ו- carbamazepineעשויות לדכא את רמות ה TSH ותירוקסין ולגרום לתמונה דומה להיפותירודיזם מרכזי.

טיפול הבחירה בהיפותירודיזם הוא levothyroxine sodium. כאשר ניתן במינון מתאים, הוא טיפול יעיל עם מעט תופעות לוואי. המינון המתאים תלוי במשקל (כ 1.8 מיקרוגרם לקילוגרם במבוגר) ובגיל, כאשר ילדים זקוקים למינון נמוך ממבוגרים (0.5 מיקרוגרם לקילוגרם). מנת התירוקסין לרוב גבוהה יותר במטופלים שעברו כריתה של הבלוטה בהשוואה למטופלים עם תירודיטיס אוטואימונית, כאשר עדיין נותר תפקוד מסוים של בלוטת התריס.

ספיגת תירוקסין עלולה להיות מופחתת במטופלים עם מחלות מעי. מספר תרופות כדוגמת ברזל, תוספי סידן, cholestyramine, aluminum hydroxide gel, sucralfate, מוצרי סויה ואולי אף סיבים תזונתיים דווחו כמפריעים לספיגת תירוקסין.

פינוי תירוקסין מוגבר בתסמונת נפרוטית, מחלות מערכתיות קשות אחרות, מספר תרופות נוגדות-פרכוס (phenobarbital, phenytoin, ו-carbamazepine) ו- rifampin. ב 75% מהמנשים עם היפותירודיזם יש צורך בהגברת המינון בהריון.

תופעות הלוואי לטיפול לרוב נובעות מפעילות יתר של הורמון בלוטת התריס וכוללות תסמינים האופייניים לתירוטוקסיקוזיס. כמו כן תיתכן נשירת שיער זמנית בשבועות הראשונים לטיפול. טיפול בתירוקסין עלול להחמיר מחלת לב איסכמית בשל השפעה יונוטרופית וכרונוטרופית חיובית של הורמון בלוטת התריס על  הלב. במטופלים אלו יש הצדקה להתחיל טיפול במינונים נמוכים. עם זאת, טיפול במינון נמוך מידי עשוי לגרום להחמרה בטרשת הכלילית בטווח הארוך. במטופלים אלו ניתן להוסיף טיפול בחוסמי בטא. מטופלים עם תת-פעילות של בלוטת התריס יכולים לעבור צינתורים וניתוחי מעקפים ואינם נמצאים בסיכון ניתוחי מוגבר באופן משמעותי.

היפותירודיזם קשה, או Myxoedema, עשוי להסתבך בכשל רב-מערכתי, בעיקר במטופלים קשישים עם מחלות רקע לבביות, ריאתיות, נוירולוגיות, כלייתיות וזיהומיות. תסמונת ה- myxoedema comaהיא הצורה החמורה ביותר של היפותירודיזם מסובך, ולמרות טיפול נמרץ מיטבי, מצב זה כרוך בשיעור תמותה גבוה. ניתן למנוע הופעת סיבוכים אלו על ידי טיפול קבוע בתירוקסין ומעקב צמוד אחר מחלות הרקע השונות. חשוב להימנע מתרופות המדכאות את תפקוד מערכת העצבים, ובעיקר מרכזי הנשימה. הטיפול במצב זה כולל טיפול חליפי בהורמון בלוטת התריס וטיפול אגרסיבי בסיבוכים המערכתיים.


Hypothyroidism. Caroline G P Roberts, Paul W Ladenson , Lancet 2004; 363: 793-803,

למאמר


0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

    הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

    במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
    להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה