ע”פ מטה אנליזה רחבת היקף שפורסמה לאחרונה ב-Molecular Psychiatry לגישה לפיה הפרעת דיכאון קשורה לרמת הסרוטונין במוח, שעל פיה מבוסס גם הטיפול הנפוץ והמקובל בדיכאון באמצעות SSRI , אין למעשה ביסוס עובדתי מדעי של ממשי.
בכתבה הכוללת גם ראיון עם מי שהוביל את המחקר, ד”ר מרק הורביץ, שהתפרסמה במוסף סוף השבוע של ה”ארץ” מנסה גדעון לב לבחון הסתירה בין ההצלחה הגדולה של ה-SSRI בטיפול בדיכאון לממצאים המפתיעים והסותרים של המחקר.
בראיון מסביר הורביץ שקיים אפקט פלצבו מאוד משמעותי בתרופות נגד דיכאון ואפקט של אילחוש שמשפיע על כ-60% מהמטופלים אשר מקהה את תחושת הדיכאון ועשוייה להקל, אך ככל הנראה לתקופה קצרה בלבד, ולכן להאםדעת הורביץ יש להיות זהירים במתן הטיפול לאורך זמן. בנוסף, לדעתו, בשל תופעות הלוואי (מיניות בעיקר) מחד ומאידך הקושי להיגמל יש מקום לשקול במקרים המתאימים הפסקת הטיפול. יש לציין שצוקרמן מנהל כיום מרפאה המסייעת בגמילה משימוש בתרופות נוגדות דכאון.
בכתבה ב”הארץ” מתייחסים למחקר גם פסיכיאטרים ישראליים. ד”ר יואב דומני ציין שמדובר במחקר חשוב ורציני שיש ללמוד אותו היטב שכן הוא עשוי לשנות את הגישה הטיפולית. עם זאת ציין שלמרות שאיננו מבינים עדיין באופן מלא את מנגנון הפעולה והקשר בין סרוטונין לדיכאון התרופות ממשפחת ה-SSRI עדיין מהוות את קו הטיפול הראשון המבוסס על מחקרים וניסיון טיפולי רב שנים. במקרים בהם הטיפול אינו מסייע קיימות אופציות כמו נזעי חשמל, קטמין, MDMA (בעיקר על רקע פוסט טראומה) ולאחרונה אף קוצב ווגאלי.
פרופ’ גיל זלצמן שסבור גם שמדובר במחקר חשוב ורציני, העריך שייתכן שמנגנון הפעולה של ה-SSRI מבוסס על התפתחות תאים חדשים בהיפוקמפוס שמתכווץ בזמן דיכאון.
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
אפשר להזכיר בהקשר זה את הספר “אנטומיה של מגיפה” ויש לא מעט ספרים אחרים בתחום, שמציגים בערך את אותה המסקנה.
המאמר הזה הינו חזרה על דברים ידועים במקרה הטוב … שנים רבות אף פסיכיאטר סביר אינו טוען שהעלאת סרטונין היא הגורם החשוב, וישנן תרופות יעילות שאינן עובדות במנגנון זה. גילוי מנגנון הפעולה הסופי של תרופות נוגדות דיכאון הוא נושא למחקרים רבים, עם תוצאות משתנות – עם זאת מגלים יותר ויותר שינויים במוח (נוירופלסטיסיות) של יצירת קשרים חדשים בין הנוירונים, חיזוק קיימים ואף צמיחה של תאים חדשים (כנראה מתאי גזע / תאי אב) בכמה אזורים במוח. זה נושא חשוב למחקר ומדע לא יתקדם בלי הטלת ספק תמידי, אך חשוב גם להתייחס לבעייתיות במחקר, לעובדה שהוא אינו מגלה דבר חדש אלא מחזק דבר ידוע ושלממצאיו אין משמעות קלינית (או כמעט ולא). הדבר המטריד בעיקר הוא תרומתו להגברת הסטיגמה והפחד מטיפול פסיכיאטרי בכלל והתרופות הללו בפרט, דבר שגורם סבל רב לאנשים שבוחרים לא לטפל בעצמם או בבני משפחתם) ועצוב מכך לאנשים שכן מטופלים ומתייחסים אליהם כאל בעייתיים (במקרה הטוב) וסובלים מסטיגמה ודחייה חברתית, כולל מצד אנשי מקצוע ורופאים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!