מאת ד”ר נגה ליפשיץ

מתוצאות מחקר שפורסם בגיליון ה-16 בדצמבר 2009 של ה- Journal of the American Medical Association (JAMA), עולה כי נמצא קשר בין רמת הלפטין בפלסמה ובין הסיכון למחלת אלצהיימר. החוקרים מדווחים כי למשתתפים עם רמות גבוהות של לפטין נצפה סיכון של 6% לפתח מחלת אלצהיימר בתוך 12 שנים, לעומת סיכון של 25% שנצפה במשתתפים עם רמות לפטין נמוכות.

החוקרים מסבירים כי לפטין הינו הורמון המיוצר ברקמה התת-עורית וברקמת השומן הויסרלית, ודרך ההיפותלמוס קשור בבקרה על הצריכה הקלורית ומאגרי השומן. הם מוסיפים כי במחקרים בחיות שנערכו לאחרונה, נמצא כי ללפטין עשויה להיות השפעה גם על אזורים בהיפוקמפוס המעורבים בתהליכי הזיכרון, ולכן הם שיערו כי לפטין עשוי להיות קשור למסלולים המעורבים במחלת אלצהיימר. עד כה, חקר מחלת אלצהיימר התמקד בעיקר בשיטות לצמצום את משקעי הבתא-אמילואיד או האצת פינוי המשקעים המוחיים, וכן בחקר תפקידו של חלבון ה-tau.

המחקר כלל 785 משתתפים ממחקר פרמינגהם. גיל המשתתפים הממוצע היה 79 שנים ו-62% מהם היו נשים. המשתתפים עברו בדיקה של רמת הלפטין בדם בפלסמה בין השנים 1990-1994, והחוקרים עקבו אחר המשתתפים לזיהוי סימני דמנציה עד לסוף שנת 2007. 198 משתתפים עברו גם בדיקת MRI בין השנים 1999-2005, שאפשרה לחוקרים להעריך את נפח המוח הכולל ואת נפח הקרן הטמפורלית (temporal horn), שנמצאת ביחס הפוך לנפח ההיפוקמפוס. החוקרים מציינים כי נפח המוח ונפח הקרן הטמפורלית הם סמנים להופעה מוקדמת של מחלת אלצהיימר.

לאחר חציון מעקב של 8.3 שנים נמצא כי 111 משתתפים פיתחו דמנציה, מתוכם 89 על רקע מחלת אלצהיימר. במחקר נמצא קשר הפוך בין רמות הלפטין הבסיסיות ובין הסיכון לדמנציה, אשר נותר מובהק סטטיסטית גם לאחר תקנון לגיל, מין, יחס מותניים לירך ושינוי ביחס זה, וכן גורמי סיכון אחרים להפרעה ווסקולארית או דמנציה.

החוקרים מסבירים כי נעשה שימוש ביחס מותניים לירך על מנת למדוד את אחוז השומן בגוף, שכן למדד זה קורלציה טובה יותר לרמות הלפטין בפלסמה ולסיכון למחלת אלצהיימר, לעומת מדד מסת הגוף (BMI).

לדברי החוקרים, ככל שעלו רמות הלפטין כך נצפתה היארעות נמוכה יותר של דמנציה, כך שלאדם עם רמת לפטין בסיסית ברבעון הנמוך ביותר נצפה סיכון של 25% לפתח דמנציה לאחר 12 שנות מעקב, בעוד שהסיכון של אדם עם רמת לפטין ברבעון הגבוה היה 6% בלבד. בנוסף נמצא במחקר קשר בין רמת לפטין גבוהה יותר ובין נפח פרנכימלי מוחי גדול יותר ונפח חדרים קטן יותר.

החוקרים כותבים כי תוצאות המחקר מחזקות את המעורבות של לפטין במסלולים מוחיים נוספים פרט לבקרת האנרגיה. מחקר קודם שנעשה בחיות מצא כי לעכברים עם רמות לפטין נמוכות היה משקל מוח קטן יותר וביטוי נמוך יותר של חלבונים סינפטיים וגליאלים, וכן הפרעה במסלולי ההיפותלמוס. מחקר נוסף מצא כי לפטין הוביל לעלייה בקליטה לתאים של בתא-אמילואיד התלויה ב- apolipoprotein E (APOE), ומחקר אחר הדגים כי טיפול ארוך טווח בלפטין הוביל לשיפור תפקודי הזיכרון בחיות.

לאור זאת כותבים החוקרים כי ייתכן ולפטין מעורב במסלולים הקשורים לתפקוד הקוגניטיבי. עם זאת, החוקרים מדגישים כי הקשר שנמצא בין רמות לפטין גבוהות והיארעות נמוכה של דמנציה היה מובהק רק בחולים ללא השמנת יתר, והם משערים כי ייתכן שבחולים שמנים קיימת עמידות לפעילות ההורמון.

החוקרים מוסיפים כי בשלב זה לא ברור האם קיים קשר בין לפטין ובין בתא-אמילואיד. במחקרים קודמים בחיות נמצא כי ייתכן וקיימת אינטראקציה בין לפטין ו-AOPE, שהינו חלבון-מלווה המסייע לפינוי בתא-אמילואיד. עם זאת, דרושים מחקרים נוספים בנושא.

הם מציינים כי במידה והקשר בין לפטין ובין מחלת אלצהיימר יבוסס במחקרים נוספים, ייתכן ויהיה מקום לפיתוח תרופות המעורבות במסלול זה. כמו כן, לפטין עשוי לשמש כסמן ביולוגי לחיזוי הסיכון למחלה.

בין מגבלות המחקר ניתן לציין כי אוכלוסיית המשתתפים כללה רק קשישים ממוצא אירופאי, וכי רמת הלפטין נמדדה בפלזמה ולא בנוזל השדרה, אם כי החוקרים מדגישים שקיימת קורלציה טובה בין רמות הלפטין בפלסמה ורמותיו בנוזל השדרה. בנוסף, המחקר לא כלל הערכה של רמת הפעילות הגופנית, שעלולה להיות ערפלן לקשר שנצפה.

מומחה מהתחום ציין כי תוצאות המחקר מסקרנות, אם כי מדובר במחקר תצפיתי ולכן לא ניתן להסיק על קשר סיבה-תוצאה.

JAMA. 2009;302:2565-2572.

לידיעה במדסקייפ