מאת ד”ר בן פודה שקד

מסקר חדש אשר פורסם בגיליון מרץ של ירחון Archives of Pediatric & Adolescent Medicine ונערך בקרב הורים לילדים אשר מתו כתוצאה ממחלה סרטנית עולה כי למעלה מאחד מכל שמונה הורים דיווחו על כך ששקלו להתייעץ בנוגע ל’האצת המוות’ (hasting death) עבור ילדיהם החולה, ובמיוחד באם הילד מצוי היה בכאבים בלתי נשלטים. בנוסף, מציינים החוקרים כי אחד מכל עשרה הורים בסקר זה דיווחו כי דנו בסיום מכוון של חיי ילדיהם.

החוקרים טוענים כי המדובר במחקר ראשון מסוגו המתאר את תפישות המשפחה בנוגע להאצת המוות בילדים, וכי המספרים הללו דומים לאלו שדווחו ביחס למבוגרים עם סרטן סופני. לדבריהם, מחקרם זה מראה כי שקילת הנושא ודיונים אודותיו אכן מתקיימים גם כשמדובר בילדים. לפיכך, על קלינאים המטפלים בילדים עם סרטן מתקדם להיות מוכנים לקיים דיון על השיקולים של האצת מוות, מציעים החוקרים.

באשר למספרים הנמוכים שאוזכרו בתוצאות המחקר, משערים החוקרים כי הדבר עשוי היה לנבוע מהטיה של תת-דיווח, אותה ניתן לייחס לאופי הרגיש של הנושא אודותיו נשאלו ההורים בסקר. לדבריהם, לא הופתעו מהתוצאות, שכן אלו עולות בקנה אחד עם המוכר להם מעשייתם הקלינית במחלקה לאונקולוגיה פסיכולוגית וטיפול פליאטיבי ב-Dana Farber Cancer Institute בבוסטון.

המצב בו מצויים הורים רבים אינו ניתן לתיאור, מסבירים החוקרים, כשלעיתים הגיעו אל מעבר לשלב החיפוש אחר ריפוי, והמלחמה להארכת חיי ילדיהם. לטענתם, בשלב בו מבינים כי אין עוד סיכוי ממשי לשיפור, האינסטינקט המשתלט עשוי להיות זה הקורא להגן על ילדיהם ולהקל את סבלו. החוקרים טוענים כי עניין זה בא לידי ביטוי בתוצאות המחקר, כשכאב וסבל היו המניעים העיקריים עליהם דיווחו ההורים, ובמיוחד כשהיה הילד מצוי בכאבים בלתי נסבלים.

לצורך המחקר, ראיינו החוקרים רופאים והורים לילדים אשר מתו כתוצאה ממחלה סרטנית בין השנים 1990 ו-1999 במרכזם ובמספר מרכזים נוספים בארה”ב. מתוך כל משפחה נתבקש הורה אחד להתראיין, וזאת בעיקר באופן טלפוני. 141 הורים השלימו את הסקר.

החוקרים מציינים כי הסקר התבסס על שאלון מובנה למחצה של 390 סעיפים, אשר מרביתם נוסחו במיוחד על ידי צוות החוקרים לצורך המחקר הנוכחי. נכללו במחקר הורים אשר ילדיהם מת כתוצאה מסרטן שנה אחת לכל הפחות לפני ביצוע הסקר. בין יתר השאלות, נשאלו ההורים אם אי פעם שקלו, דנו או ניסו בצורה פעילה להאיץ את סיום החיים של ילדיהם כשהיה חולה במצב סופני.

בנוסף, הוצגו בפני ההורים שני סיפורי מקרה קליניים, והם נתבקשו להביע את עמדתם ביחס להאצת המוות במקרים אלו. שני המקרים התיאורטיים עירבו ילד בן תשע שנים עם מחלה סרטנית מפושטת ביותר וללא סיכוי ממשי לריפוי, אולם במקרה האחד היה הילד מצוי בכאב מציק ובשני היה הילד בסיפור בתרדמת בלתי הפיכה.

תוצאות המחקר הראו כי 19 מבין 141 ההורים (13%) דיווחו כי שקלו בשלב זה או אחר לשאול ביחס להאצת המוות בילדיהם, ו-13 הורים (9%) דיווחו כי קיימו דיונים בנוגע לסיום מכוון של חיי הילד. חמישה הורים (4%) דיווחו כי ביקשו בפירוש מהקלינאים תרופות שמטרתן סיום חיי הילד, ושלושה הורים (2%) דיווחו כי חיי ילדם הובאו לסיום בצורה מכוונת באמצעות תרופות (מורפין בכל שלושת המקרים).

כשנשאלו ביחס לעמדותיהם בדיעבד, 36% מההורים (1 מכל שלושה הורים) ציינו כי היו שוקלים להאיץ את סיום חיי הילד תחת נסיבות מסוימות, ועל פי רוב היו אלו נסיבות בהן הילד מצוי היה בכאב בלתי נשלט.

באשר למקרים הקליניים התיאורטיים, אימצו 94% מההורים גישה של טיפול אינטנסיבי מתאים בתסמינים עבור ילד החולה במצב סופני הסובל מכאב בלתי נשלט ונורא, בעוד שעבור ילד המצוי בתרדמת בלתי הפיכה רק 54% מהם עשו כן.

מבין 141 ההורים, 70 (50%) תמכו בהאצת המוות באחד משני הסיפורים הקליניים לפחות. ממצא זה (אחד מכל שני הורים) דומה לזה שנצפה באוכלוסייה הכללית בארצות הברית ביחס להאצת מוות במבוגרים, מזכירים החוקרים. הם מוסיפים כי ממצאיהם מעידים על כך שאחוז ההורים המוכן לשקול האצת מוות עשוי להשתנות, בתלות במצבו הקליני של הילד החולה. הם מציעים מספר הסברים אפשריים לגורמים העשויים לעמוד בבסיס ההחלטה לבקש את האצת מות החולה. לטענתם, הגורם החשוב ביותר הינו ככל הנראה הסבל, כשההורים שוקלים את האצת סיום החיים כמעין ‘תוכנית יציאה’ בה ניתן לנקוט בהיעדר כל חלופה, וכאמצעי לסיום כאב בלתי נסבל.

החוקרים מוסיפים כי המסר העיקרי לקלינאים המטפלים בילדים הגוססים ממחלה סרטנית העולה ממחקרם זה הינו שעליהם להיות מודעים לכך ששיקולים אלו אכן עשויים להיות קיימים עבור ההורים, וכי יש לאפשר להם ‘לאוורר’ ולדון בנושא בעת הצורך.

בנוסף, מציינים החוקרים כי לעיתים תתכן אי הבנה בין ההורים והרופאים המטפלים. כדוגמא לכך, הם מזכירים את שלושת המקרים שהוזכרו במחקר, בהם ההורים תפשו את השימוש במורפין כמסיים את חיי הילד. סביר יותר להניח, הם טוענים, כי הרופאים באותם מקרים עשו שימוש במורפין על מנת להקל כאב, שהרי כשעושים בהם שימוש נכון, אופיאטים אינם מאיצים מוות. המדובר לפיכך בשגיאה רווחת, לטענתם, תפישה שגויה אשר עשויה להימצא גם בקרב הקלינאים.

במקרים בהם ההורים שוקלים את האצת המוות כאמצעי לסיום כאב בלתי נסבל, יתכן ודיון אודות תוכניות חלופות עשוי לסייע להקל את עמדות ההורים, מציעים החוקרים. על הקלינאים במקרים אלו לדון בטיפול אינטנסיבי המתאים לתסמינים ועל האפשרות של סדציה פליאטיבית, ולהבהיר את ההבדל בין שתי גישות אלו.

מומחית בתחום מדיניות הבריאות מבית הספר לרפואה בהרווארד, אשר נתבקשה להגיב לפרסום הדברים, טוענת כי המחקר מדגיש את הטענה כי ישנו עדיין מקום רב לשיפור ביחס לחוויית המוות עבור חולי סרטן ומשפחותיהם. המומחית עומדת מאחורי מחקר אחר שפורסם לאחרונה הבוחן את הדיון בהחלטות סוף החיים. לדבריה, ההורים בסקר נטו יותר לדווח על כך ששקלו לבקש האצת מוות עבור ילדם באם אלו האחרונים סבלו מכאב, כשמחקרים נוספים מראים כי הכאב והסבל רווחים יתר על המידה בקרב אוכלוסייה זו. המומחית מציעה כי ניסיון לשיפור הטיפול הנועד להקל תסמינים עשוי לסייע רבות בשיפור חוויית המוות ולצמצם את רצונם של ההורים בהאצת המוות במקרים אלו.

Arch Pediatr Adolesc Med. 2010:164:231-237

לידיעה במדסקייפ