מאת ד”ר בן פודה שקד

ממטה-אנליזה חדשה אשר פורסמה בגיליון מרץ של ירחון British Medical Journal (BMJ) עולה כי הסיכון לזיהומים לאחר ניתוחים אורתופדיים עשוי להיות גבוה יותר בעקבות השימוש בסיכות בהשוואה לתפרים המסורתיים.

החוקרים מסבירים כי עם ההתפתחות של שיקום מזורז והלחצים המופעלים על מנתחים לצמצם את משך האשפוז בבית החולים, הרי שהשיטה המשמשת אותם לסגירת העור בניתוחים אורתופדיים הופכת לחשובה יותר ויותר. לדבריהם, סיבוכי הפצע הניתוחי הינם אחד הגורמים העיקריים לתחלואה המלווה פעולות אורתופדיות ועלולים להאריך את משך האשפוז או להוביל לצורך לאשפוז חוזר. המטרה של סגירה טובה של הפצע הניתוחי הינה להשיג ריפוי מהיר של העור ותוצאה קוסמטית משביעת רצון, וזאת לצד צמצום הסיכון לסיבוכים כגון היפרדות או זיהום של הפצע הניתוחי.

לדברי החוקרים, מטרת המטה-אנליזה הנוכחית הייתה להשוות את התוצאות הקליניות לאחר ניתוח אורתופדי בו נעשית סגירת הפצע הניתוחי תוך שימוש בסיכות לעומת תפרים. לשם כך ביצעו חיפוש ב-Medline, CINAHL, AMED, Embase, Scopus, ומאגרי ה-Cochrane Library בכל השפות בין השנים 1950 ו-2009. בנוסף, נסקרו רשימות הביבליוגרפיה של מאמרים רלוונטיים לאיתור עבודות נוספות.

לשם ניתוח העל נבחרו מחקרים מבוקרים, בין אם בוצעו בהקצאה אקראית בין אם לאו, אשר השוו את השימוש בסיכות לזה בתפרים להשגת סגירת הפצע הניתוחי בניתוחים אורתופדיים, לרבות מחקרים בעלי מתודולוגיה באיכות נמוכה. שניים מהחוקרים קבעו את מידת התאמת המחקרים באופן בלתי תלוי, העריכו את איכות המחקרים ואספו מהם את המידע הנדרש. דעת קונצנזוס בין השניים נדרשה לשם הכללה סופית של הנתונים וניתוחם. החוקרים מציינים כי התוצא העיקרי של המחקר נקבע כזיהום שטחי של הפצע הניתוחי לאחר סגירת הפצע בסיכות לעומת תפרים.

נכללו בניתוח העל שישה מחקרים עם סך של 683 פצעים ניתוחיים, ובהם 332 חולים אשר עברו סגירה של הפצע הניתוחי באמצעות תפרים ו-351 חולים שעברו סגירה של הפצע באמצעות סיכות. החוקרים מדווחים כי בהשוואה לסגירת הפצע בתפרים, השימוש בסיכות נקשר בסיכון מוגבר פי למעלה מ-3 להתפתחות זיהום שטחי של הפצע הניתוחי בעקבות ניתוח אורתופדי (RR, 3.83; 95% CI = 1.38-10.68; p = 0.01).

כשביקשו החוקרים לבחון בצורה נפרדת את השאלה בהקשר של ניתוח במפרק הירך בלבד, נמצא כי הסיכון להתפתחות זיהום בפצע הניתוחי היה גבוה פי 4 בעקבות השימוש בסיכות בהשוואה לתפרים (RR, 4.79; 95% CI = 1.24-18.47; p = 0.02). לדבריהם, סגירת הפצע בתפרים וסגירתו בסיכות לא נבדלו משמעותית מבחינת הסיכון להתפתחות דלקת, הפרשה, היפרדות הפצע, נמק או תגובה אלרגית.

החוקרים מסכמים כי בעקבות ניתוח אורתופדי, עלה בידם להראות כי קיים סיכון גבוה משמעותית להתפתחות זיהום בפצע הניתוחי כשזה נסגר באמצעות סיכות בהשוואה לתפרים. סיכון זה היה גבוה במיוחד לטענתם בחולים שעברו ניתוח במפרק הירך. לפיכך, הם מסיקים כי השימוש בסיכות לסגירת הפצע הניתוחי בניתוחים אורתופדיים המבוצעים במפרק הירך או הברך אינו מומלץ, אם כי הם מכירים בכך שמקורן של הראיות במחקרים המראים מגבלות מתודולוגיות משמעותיות.

בין מגבלות המטה-אנליזה הנוכחית מזכירים החוקרים את אלו הקיימים במחקרים שנכללו בניתוח, ובהם גודל מדגם קטן, שיטות לקויות לביצוע ההקצאה האקראית והיעדר סמיות לשיטות ששימשו לסגירת הפצע הניתוחי.

אף על פי שהיו ממליצים למנתחים אורתופדיים לשקול מחדש את השימוש בסיכות לסגירת הפצע הניתוחי, טוענים החוקרים כי קיים עדיין צורך במחקרים אשר ישיבו בצורה מוחלטת ותוך הקצאה אקראית של החולים על שאלה זו.

במאמר מערכת שפורסם באותו גיליון ואשר מתייחס לפרסום הדברים, טוענים מומחים בתחום כי הזמן שנחסך כשנעשה שימוש בסיכות עולה אך לעיתים רחוקות על שתיים או שלוש דקות לכל היותר. לדבריהם, פורסם לאחרונה עדכון מטעם ה-Medical Journal of Australia להמלצותיו ביחס לסגירת העור בטיפול בשברים בירך, ולפיו שיעורי הזיהומים השטחיים של הפצע הניתוחי הינם גבוהים יותר כשנעשה שימוש בסיכות מתכת לעומת תפרי Subcuticular vicryl. בנוסף, המלצות ה-“Blue Book” של ה-British Orthopaedic Association לטיפול המיטבי בשברים מסוג Fragility fractures מציינות כי לא קיימות ראיות חזקות התומכות או שוללות את השימוש באחת משיטות סגירת הפצע הניתוחי על פני האחרת, ואולם יש לציין בפני המטופל באיזו מהשתיים יעשה שימוש. על פי הראיות הטובות ביותר בנמצא, הם מוסיפים, יתכן ויהיה קשה יותר להצדיק את השימוש בסיכות בחולים אלו.

BMJ 2010;340:c403,c1199

לידיעה במדסקייפ