מאת ד”ר בן פודה שקד

במחקר חדש אשר פורסם בגיליון יוני של ירחון American Journal of Respiratory and Critical Care Medicine עולה כי משפחותיהם של חולים במצב קריטי המאושפזים ביחידה לטיפול נמרץ פעמים רבות מאמצות גישה אופטימית יותר ביחס לפרוגנוזה של יקיריהם לעומת רופאי היחידה, וזאת גם כאשר נמסרת להם הערכה מדויקת של אחוזי השרידות הצפויים.

מחקרים קודמים מצאו כי רופאים ובני משפחת החולה פעמים רבות הינם בעלי דעו שונות ביחס לסיכויי השרידות. לדברי החוקרים, ממצא זה מעלה את השאלה שמא הרופאים מעבירים בצורה יעילה את הערכת הפרוגנוזה של החולה.

כיום מומחים רבים ממליצים לרופאים לנסות ולמסור הערכות מספריות ספציפיות לסיכויי השרידות של החולה, לעומת הגישה של מסירת מידע ‘איכותי’, כגון לבשר למשפחה כי ‘לא סביר’ שיקירם ישרוד.

במחקר הנוכחי, ביקשו החוקרים לבחון שמא גישה כמותית של מסירת מידע זה שונה בהשפעתה על השקפת המשפחה בהשוואה לגישה איכותית.

במחקר נכללו 169 קרובי משפחה של חולים המטופלים ביחידה לטיפול נמרץ במרכז רפואי בודד, אשר נתבקשו לצפות בסרט וידיאו בו נראה רופא דן בפרוגנוזה של חולה במצב קריטי עם משפחתו.

בסרטון, צפו מחצית מהמשתתפים במצב היפותטי בו הרופא מוסר למשפחה כי ‘מאוד לא סביר’ שבן משפחתם החולה ישרוד, וכי ‘מאוד סביר’ שימות. בנוסף, מציין הרופא כי במידה וישרוד, ככל הנראה יאלץ להישאר מונשם. המחצית השנייה של המשתתפים ראו סרטון עם אותו המצב ההיפותטי, אולם הפעם מציין הרופא כי לחולה 10% סיכוי לשרוד ו-90% סיכוי למות.

בשני המצבים המתוארים, מצאו החוקרים כי המשתתפים יצאו מהצפייה בסרטון בתחושה חיובית יותר של הפרוגנוזה של החולה המדומה בהשוואה לזו שנתן הרופא בפועל בסרטון.

כשנתבקשו המשתתפים לצטט מחדש את המידע שמסר הרופא, עשו כן בצורה מדויקת יחסית, ואולם כשנשאלו לגבי הרגשתם האישית ביחס לסיכויי השרידות של החולה, הראו אלו הערכה ממוצעת של 26% שרידות לאחר הצפייה בסרטון בו הרופא מציין כי הסיכויים לשרוד הינם ‘מאוד לא סבירים’. באשר למשתתפים שצפו בסרטון בו הרופא מציין במפורש כי לחולה 10% לשרוד בלבד, עדיין העריכו כי סיכויו לשרוד עומדים בממוצע על 22%.

לדברי החוקרים, הממצא העיקרי העולה ממחקרם זה הינו כי משפחות רבות אינן מקבלות את המידע שנמסר להם מפי הרופא אודות הערכת הפרוגנוזה כלשונו. בנוסף, נראה כי תקשורת יעילה עם המשפחות איננה רק עניין של מתן הערכות מספריות של סיכוי השרידות המשוערים לצד ההערכה האיכותית.

החוקרים טוענים כי יתכן ומשמעות הדבר הינה כי על רופאי היחידות לטיפול נמרץ להגביל את כמות המידע שמוסרים, על מנת שבני משפחות החולים יהיו פחות הלומים נוכח המידע הרב שמקבלים בתקופה של דחק. בנוסף, הם מציעים כי אולי על הרופאים לשאול את בני המשפחה בצורה מפורשת אם הם מבינים את המידע שנמסר להם.

החוקרים מוסיפים כי נושא חשוב נוסף בהקשר זה הינו נושא האמון. רופאי היחידות לטיפול נמרץ אינם הרופאים הקבועים המטפלים בחולה או בבני משפחתו, כך שלמעשה המשפחה מתבקשת לשים את אמונה בשיקול דעתו של אדם זר.

במחקר הנוכחי, נמצא כי נבדקים אשר דיווחו כי סומכים פחות על הרופאים באופן יחסי הראו מידה רבה יותר של חוסר-הסכמה עם הערכת הפרוגנוזה שניתנה בידי הרופא בסרטון.

החוקרים מציינים כי לא ברור עדיין כיצד רופאי היחידות לטיפול נמרץ יעולים לבסס אמון בינם ובין משפחות החולים בפרק הזמן הקצר והטעון רגשית בו מכירים.

לצד הערכת הרופא, מחקרים מראים כי משפחות החולים מתייחסות גם לשיקולים נוספים, כשמדובר בתפישתם האישית ביחס לסיכויי השרידות של יקיריהם. במחקר קודם, הראתה אותה קבוצת חוקרים כי משפחות של חולים קשים המאושפזים ביחידה לטיפול נמרץ מסתמכים רק לעיתים נדירות על הערכת הפרוגנוזה שקיבלו מפי הרופא. במקום זאת, הם מתייחסים פעמים רבות לתפישתם את כוחו ורצונו של יקירם לחיות, את עברו בכל הנוגע להתגברות על מצבי חולי, ועל תפישותיהם האישיות בנוגע לאופטימיות, אינטואיציה ואמונה.

באשר לשאלה עד כמה הרופאים מצליחים להעריך בצורה מדויקת את פרוגנוזת המטופל, המחקרים מציעים כי הערכותיהם ‘די מדויקות’ ביחס לסיכויים הכלליים של חולים בסיטואציה נתונה לשרוד ולהגיע לשחרור מבית החולים, אם כי אינם טובים באותה המידה בניסיון לנבא אם חולה מסוים ישרוד אם לאו. לטענת החוקרים, קיימת ברפואה אי-ודאות טבועה, ועל הרופאים להעביר לבני המשפחות מסר זה בנוסף.

Am J Respir Crit Care Med 2010

לידיעה במדסקייפ