ע”פ נתנים שהוצגו בכנס הארצי בנושא אלימות במערכת הרפואית, חלה ירידה חדה בשנת 2010 בהיקף האירועים.  בניתוח האירועים נראה שיש אכן ירידה באירועים הפיזיים אך עלייה יחסית באלימות מילולית.

למצגת המלאה של הנתונים – נא הקליקו כאן (ולאחר מכן open לפתיחת המצגת)

נראה שהנוכחות של בכירי הנהלות בתי החולים והקופות לא הייתה מספקת לדעת סגן השר ליצמן  אשר בתגובה שיחרר את ההודעה הבאה:

העדרות מנהלי בתי החולים וההנהלה הבכירה של חלק מקופות החולים בכנס ארצי נגד אלימות כלפי צוות רפואי

סגן שר הבריאות , הרב יעקב ליצמן ומנכ”ל משרד הבריאות  מתחו ביקורת על חוסר ההופעה של מנהלי בתי החולים וההנהלה הבכירה של חלק מקופות החולים בכנס הארצי נגד אלימות, המהווה עדות ללקות בהבנה של משמעות התופעה ואופן הטיפול הדרוש בה.

ניהול תופעת האלימות איננו בידי מחלקות הבטחון בלבד, אלא עובר דרך שיפור השרות והגדלת המשאבים במקומות הדורשים זאת, במיוחד בתנאי עומס.

המשימה המורכבת הזו צריכה להיות מובלת על ידי ראשי המוסדות במערכת הבריאות תוך שימת דגש על שיפור ההדרכה השירותית, התמדה בשיפור תנאי השירות הרפואי במקביל לשיפור האבטחה ובטחון הצוות.

משימה מורכבת שכזו בתנאי עומס וחוסר משאבים חייבת להיות מובלת על ידי המנהלים הבכירים.

הרב יעקב ליצמן : ” אם מנהלי בתי החולים וההנהלה הבכירה של חלק מקופות החולים לא מגיעה לכנס ארצי בנושא אלימות אז שלא יבואו בטענות למשרד”.

מנגד, יו”ר הר”י אשר היה דווקא בין הנוכחים בכנס הדגיש בנאומו כי יש צורך באפס סובלנות כנגד אלימות במערכת הבריאות. להלן סיכום דבריו כפי שהועברו ע”י דוברות הר”י:

הטיפול באלימות נגד רופאים הוא יעד לאומי

יו”ר הר”י: הרופאים הנמצאים בחזית חשופים מידי יום לאלימות וכל עוד לא נטפל בחוליי המערכת לא נוכל לפתור את הבעיה כליל

ד”ר ליאוניד אידלמן, יו”ר ההסתדרות הרפואית אמר במהלך כנס בנושא אלימות במערכת הבריאות כי הרופאים הנמצאים בחזית מול החולים ובני משפחותיהם חשופים מידי יום לאלימות וכל עוד לא נטפל בחוליי המערכת לא נוכל לפתור את הבעיה כליל.

ד”ר אידלמן הוסיף ואמר כי העדר תקני רופאים מספיקים בבתי החולים ובמרפאות, העדר בצוות סיעודי, מחסור בציוד רפואי, מתקנים צפופים ולקויים גורמים לעומס יתר על הרופאים. התורים מתמשכים והציבור מאבד את סבלנותו ומפנה את זעמו כלפי הרופא.

“חובה עלינו כחברה וחובה על המערכת ליצור אווירה ציבורית שבה בכל מקרה לא יכולה להיות כל הצדקה לאלימות נגד רופאים, יש לגלות אפס סבלנות לגילויי אלימות”.

ד”ר אידלמן ציין כי הר”י פעלה במספר מישורים לטפל בבעיה הן במישור החקיקתי בקידום הצעות חוק בין השאר התיקון לחוק העונשין – החמרת הענישה כלפי תוקפי אנשי צוות רפואי. במישור הציבורי באמצעות שת”פ עם הממשלה ורשויות אכיפת החוק.

“אל לנו להמתין למקרה האלימות הבא בכדי להתחיל לפעול. אנו דורשים ממשרד הבריאות לפעול בממשלה כדי להגדיר את הטיפול באלימות נגד רופאים כיעד לאומי משום שרק כך הטיפול בבעיה יוכל להיות רב-מערכתי וכוללני ולא טיפול נקודתי.

עד כאן דברי יו”ר הר”י.
ובכל זאת, נשאלת השאלה הטבעית מה יכולים לעשות הרופאים כדי להפחית אלימות כנגדם ? הנה מה שמייעצת גב’  מתי עובדיה, יועצת לתדמית אישית ממכון הרמוניה:

תדמית הרופא כמנוף למניעת אלימות

כיום, יותר ויותר רופאים מבינים את חשיבותה של התדמית אותה הם משדרים.

במפגש הראשון עם המטופל נוצרת תדמית הרופא, זהו בעצם הרושם הראשוני אותו משדר הרופא, רושם שמאוד קשה לשנות לאחר מכן.

אין ספק כי המטופל נוקט עמדה כלפי הרופא ללא ידע מוקדם על יכולתו הביצועית, השכלתו ואופיו. המטופל שופט את הרופא במהלך הדקות הראשונות בהן הוא נמצא במחיצתו, וזאת על פי שפת הגוף, קשר עין, אפיוני קול והופעתו החיצונית של הרופא.

המטופל במהלך פגישתו הראשונית ובמיוחד במהלך הדקות הראשונות, אינו מקשיב לרופא, אלא באופן חלקי ביותר. הוא קולט במעורפל חלקי משפט, ועל פיהם קובע האם הרופא היושב מולו הוא אנושי, מקצוען והאם הוא מסוגל להעניק לו את השירות המתאים.

אומנם הדבר נשמע שטחי ולא מבוסס, אך לצערנו, כולנו נוקטים עמדה חיובית ו/או שלילית כלפי האחר על סמך הרושם הראשוני. יתרה מכך, ברגע שנקטנו עמדה, אנו מתחילים להגן ולהתבצר בה, ולא בנקל אנו מוכנים לשנותה. כך גם המטופל, מתחיל לאסוף ולחפש מידע שיאמת את עמדתו הראשונית (חיובית או שלילית) כלפי הרופא.

מחקרים מוכיחים כי 70% מהמסרים המועברים בתקשורת הבין אישית הינם מסרים בלתי מילוליים, ורק כ 30% מהם הינם מסרים מילוליים. המסרים הבלתי מילוליים מתחלקים כך: 40% מהמטופלים מתייחסים בראש ובראשונה להופעתו החיצונית של הרופא האם הופעתו מסודרת, נקייה, האם הוא לבוש בחולצה מכופתרת? חלוק?

30% מהמטופלים מתייחסים למחוות בשפת הגוף סממן המעיד על היות הרופא סימפטי ואנושי. רק כ 30% מהמטופלים, אכן מתייחסים לתוכן דבריו של הרופא.

כאשר ישנה סתירה בין המסרים המילוליים לבלתי מילוליים, אנו לעולם נתייחס למסרים הבלתי מילוליים. כלומר, הרעשים והקצרים בתקשורת בין הרופא למטופל נובעים בדר”כ מחוסר הלימה בין הופעתו ושפת גופו של הרופא לתוכן דבריו. לא די בכך שהרופא ישלוט בשפה המילולית, אשר לעיתים קרובות כלל אינה מובנת למטופל, אלא עליו לשלוט גם בשפת גופו, שהרי לרוב היא זו אשר יוצרת את “חוסר ההבנה”.

על פי מחקרו של פרופ’ שמחה לנדאו, מהמכון לקרימינולוגיה בפקולטה למשפטים, באוניברסיטה העברית, עולה מסקנה מעניינת: גורם חשוב באלימות נגד הרופאים הינו הפער התרבותי בין המטופלים לצוות הרפואי, ובעיקר באוכלוסיות ייחודיות כמו עולים, ערבים, בדואים וכו’.

מסתבר שלסמלי שפת הגוף בתרבויות שונות משמעות שונה מזו שלנו. דפוסי ההתנהגות שלנו מקבלים פרשנות שונה, כאשר אנו עוברים מתרבות לתרבות. לכן, כדי להעביר מסר מדויק ואפקטיבי למטופל, על הרופא להכיר את סמלי שפת הגוף והקודים החברתיים בתרבויות השונות, מהם מגיעים מטופליו.

על הרופא להבין כי העברת המסר אינה נעשית רק על פי דבריו, וכי היא אינה מופנית אך  ורק לחוש השמיעה, אלא מופנית גם, אם לא בעיקר, לחוש הראייה של המטופל.

לא פעם אנו שואלים את עצמנו, כיצד תיתכן אלימות מילולית ולעיתים אף אלימות פיזית כלפי הצוות הרפואי? התשובה ברורה למדי, ואף נגזרת מטענותיהם של המטופלים: “תתייחסו לחולים כאל בני אדם ולא כאל טפילים”, “אתם חזקים על חלשים”. הזלזול של הצוות הרפואי גורם למטופלים להרגשת נחיתות ומעביר אנשים על דעתם.

לעיתים, הרופא כלל אינו מודע לכך ששפת גופו הופכת לרועץ הגדול ביותר שלו. במקום לקדם את התקשורת עם מטופליו, שפת הגוף של הרופא מעכבת, מחבלת ויוצרת כעס רב, ומשם הדרך לאלימות קצרה ביותר.

כאשר רופא אומר משפט כמו: “ספר לי מה קורה לך” ותוך כדי הקשבה, הוא מתופף עם אצבעותיו על השולחן, מתבונן בצג המחשב או מציץ בשעונו, המסר שנקלט על ידי המטופל הוא שאין לרופא זמן וסבלנות עבורו. מסר זה חזק הרבה יותר מהמסר המילולי שהועבר קודם לכן. דבריו של הרופא מתנגשים בשפת גופו. שפת הגוף מעוותת את הנאמר ומשנה את כיוונו ועוצמתו. לכן על רופאים לזכור: על מנת שאמינותם תהייה מעבר לכל ספק, יש צורך בהלימה חסרת פשרות ומוחלטת בין המסרים המילוליים לבלתי מילוליים. לא זו בלבד שעל הרופא ללמוד לשלוט במסריו בצורה אופטימלית, עליו גם ללמוד להבחין במסרים הבלתי מילוליים של המטופל, ולהתייחס אליהם ברגע האמת. כך יוכל הרופא למנוע, או לפחות להפחית את האלימות הרבה כלפי צוותים רפואיים, אליה אנו עדים כיום.