מסקירה סיסטמית חדשה שפורסמה במהדורת 15 במאי של כתב העת Annals of Internal Medicine עולה כי טיפול ממושך בנוגדי-קרישה לאחר ניתוח אורתופדי מג’ורי מפחית את הסיכון לתרומבואמבוליזם ורידי, אך מעלה את הסיכון לדימום מינורי.

החוקרים ערכו סקירה סיסטמית במטרה לקבוע את משך הטיפול האופטימאלי בנוגדי-קרישה בחולים לאחר ניתוח אורתופדי מג’ורי: THR (Total Hip Replacement), TKR (Total Knee Replacement), או ניתוח בשל שבר של הירך.

לאור הסיכון לתרומבואמבוליזם ורידי לאחר ניתוח אורתופדי מג’ורי, החולים מקבלים לרוב טיפול קצר בנוגדי-קרישה, ומניחים כי אינם נדרשים עוד לטיפול לאחר שהם ניידים או משוחררים מבית החולים. עם זאת, חלק מהמחקרים הציעו כי טיפול ממושך יותר הינו יעיל יותר במניעת תסחיף ריאתי, תמותה ותסמונת לאחר אירוע תרומבוטי (Postthrombotic Syndrome).

מרבית המחקרים הקליניים לא היו בעלי עוצמה מספקת במטרה להעריך באופן חד-משמעי את התועלת האפשרית והנזקים הכרוכים בטיפול נוגד-קרישה ממושך. סקירה סיסטמית שבחנה את הנושא בחולים לאחר ניתוח אורתופדי מג’ורי בעבר, העלתה תוצאות סותרות או לא הצליחה לאסוף נתונים אודות הנזקים האפשריים.

החוקרים ערכו חיפוש במאגרי Cochrane Central Register of Controlled Trials and Scopus בין 1980 ועד יולי ומאגרי MEDLINE בין 1980 ועד נובמבר 2011.

הסקירה כללה רק מחקרים אקראיים ומבוקרים של חולים שעברו THR, TKR או ניתוח בעקבות שבר של הירך, במידה ודיווחו על נתונים אודות תועלת או נזקים של הטיפול. כל המחקרים ערכו השוואה של תכשיר תרופתי מסוים ומינון שניתן למשך תקופה ממושכת של 21 ימים או משך סטנדרטי של 7-10 ימים. כל התכשירים שנבדקו היו מאושרים ע” י מנהל התרופות והמזון האמריקאי.

שמונה מחקרים עם סך כולל של 2917 משתתפים ענו על הקריטריונים לסקירה, עם השוואת טיפול מניעתי סטנדרטי (7-10 ימים) מול טיפול ממושך (21 ימים), לאחר ניתוח אורתופדי מג’ורי במבוגרים.

שלושה מהמחקרים הוגדרו כבעלי איכות טובה וחמשת המחקרים האחרים הוגדרו כסבירים.

מעדויות באיכות טובה עולה כי בחולים להם ניתן טיפול מניעתי ממושך נרשמו פחות אירועים של תסחיף ריאתי (יחס סיכויים של 0.14, ARR=0.8%) ושל פקקת ורידים עמוקים א-תסמינית (יחס סיכויים של 0.48, ARR=5.8%), פקקת ורידים עמוקים תסמינית (יחס סיכויים של 0.36, ARR=1.5%) ופקקת ורידים עמוקים פרוקסימאלית (יחס סיכויים של 0.29, ARR = 7.1%), בהשוואה לחולים בהם ניתן משך טיפול סטנדרטי. עם זאת, מעדויות טובות עולה כי טיפול ממושך בנוגדי-קרישה מעלה את הסיכויים לדימום מינורי (יחס סיכויים של 2.44).

מעדויות באיכות מתונה עולה כי שיעור האירועים של תרומבואמבוליזם ורידי תסמיניים היה נמוך יותר (יחס סיכויים של 0.38, ARR=5.7%), וכך גם תסחיפים ריאתיים לא-פטאליים (יחס סיכויים של 0.13, ARR=0.7%) ופקקת ורידים עמוקים (יחס סיכויים של 0.37, ARR=12.1%) עם טיפול נוגד-קרישה ממושך.

הנתונים אודות הפחתת הסיכון לתסחיף ריאתי לא-פטאלי עם טיפול נוגד-קרישה ממושך דורגו בעוצמה מתונה, מאחר שמרבית המחקרים היו באיכות סבירה. חוזק העדויות באשר לאירועי תרומבואמבוליזם ורידי תסמיניים ופקקת ורידים עמוקים דורש כמתון, בשל חוסר עקביות.

כיוון ההשפעה היה עקבי במחקרים שונים, אך היקף התועלת היה שונה, ככל הנראה בשל הבדלים במשך הטיפול המניעתי, התרופות השונות שנבחנו, קבוצות החולים או שונות במשך בדיקות המעקב.

החוקרים מסכמים וכותבים כי מהנתונים עולה כי ממאזן התועלת מול הסיכונים של טיפול נוגד-קרישה ממושך במבוגרים לאחר ניתוח אורתופדי מג’ורי, נראה כי טיפול ממושך מפחית את היארעות תרומבואמבוליזם ורידי תסמיני, תסחיף ריאתי ופקקת ורידים עמוקים, תוך העלאת הסיכון לדימום מינורי. העדויות מבוססות בעיקר על מחקרים של חולים שעברו ניתוח להחלפת מפרק הירך.

Ann Intern Med. 2012;156:720-727

לידיעה במדסקייפ