ב-BMJ פורסמה בשבוע שעבר עמדתן של מומחות בטיפול פליאטיבי (תומך), לגבי הצורך לספר למטופל הסובל ממחלה סופנית שהוא עומד למות בתוך זמן קצוב, או להמנע מכך.

משני צדדי הדיון עומדות ד”ר קולינס, וד”ר סלימן , שתיהן מומחות ויעצות לטיפול תומך מבתי חולים בלונדון , שטענו כי הסתרת המידע מהחולה עלולה להשפיע לרעה על האמון הנבנה בין החולה לבין הרופא ואף לפגוע  באיכות החיים שלו וביכולת לקבל החלטות מושכלות. מנגד, טענה ד”ר בלקהול, מאוניברסיטה בשרלוטסוויל כי ההתעקשות לספר למטופלים החולים באופן סופני כי הם עומדים למות או כמה זמן נותר להם רק גורמת להם סבל נוסף.

ד”ר קולינס וד”ר סלימן גורסות כי למטופלים עומדת הזכות לקבל החלטה מודעת בכל הנוגע לטיפול הרפואי. בפני כל מטופל צריכה לעמוד הזכות להסכמה מודעת ולהבנה של הסיכונים והתועלת שבטיפול, וכך גם בפני החולה הסופני, עבורו ההבנה כי מצבו לא ניתן לריפוי, וכי זמנו קצוב הוא חיוני לקבלת ההחלטות אצלו.  לחולה מודע יש יותר זמן לסדר את עניניו , לקבל החלטות כלכליות ומשפחתיות, למנות אפוטרופס ועורך דין וגם להחליט היכן הוא מעוניין למות.  הרופאות טוענות כי מטופלים רבים לא מודעים לגמרי למצבם הרפואי: לפי מחקר אמריקאי שנערך לאחרונה הראה כי כמעט 70% מהחולים עם סרטן ריאות שלא ניתן לריפוי, וכ-80% מהסובלים מסרטן המעי הגס שקיבלו כימותרפיה פליאטיבית לא היו מודעים שהם במצב שלא יוביל לריפוי.  בנוסף, גהבנה של המצב לאשורות מאפשר למטופלים להחליט היכן הם ירצו למות. הכותבות טוענות כי בחולי סרטן סופני המודעים למצבם, יותר יעדיפו למות בביתם. הן מציינות גם שרב המקרים הסופניים לא קשורים דווקא למחלת הסרטן, אלא כוללת דווקא מחלות נשימה חריפות, אי ספיקת לב, דמנציה, מחלת פרקינסון, טרשת נפוצה ומחלות נוירונים מוטורים. הן מוסיפות גם שחולים רבים מודעים למצבם יותר מאשר הצוות הרפואי או בני משפחתם חושבים, אך חלקם לא רוצים לגרום צער למשפחותיהם ודווקא הצפת המידע לפני השטח יכולה דווקא לסייע להתמודדות. דאגה נוספת של רופאים רבים היא החשש שאם יבשרו למטופליהם שהם עומדים למות הם יסבלו מעומס נפשי גדול ושהתקווה תלקח מהם. הרופאות כאן חושבות אחרת. לדעתן, דיון אמיתי ורגיש יכול לתמוך בתקוות מציאותיות יותר ולהקל על פחדיו. לדבריהן, חולים סופניים אינם מופתעים על פי רב לגלות שהם עומדים למות, ורובם שמחים על ההזדמנות לשוחח על הפחדים והחרדות שהם חשים ולשקול את האפשרויות העומדות בפניהם. מיעוט קטן מאוד של חולים מתעלם ומדחיק ידיעה כזו או לא מאמין לה. וגם במצב קשה מאוד, החולה עודנו יכול לבחור להאמין בשינוי אפשרי במצבו או לייחל לנס.

ד”ר בלקהול, המחזיקה בדעה המנוגדת, טוענת שקשה לחזות כמה זמן באמת נותר לאדם ומדובר בהערכות לא מדויקות ברב המקרים, ולכן חסרות טעם. לדבריה, הפרוגנוזה והזמן שנותר לחולה הן לא העיקר, אלא דווקא החשיבות בסיוע למטופל לקבל החלטות, ולאפשר לו להבין מה הרופאים יכולים לעשות בשבילו ואילו טיפולים יכולים להקל עליו. היא מסכימה כי החולים צריכים לדעת שהם סובלים ממחלה סופנית, אך לדבריה אין צורך שידעו כמה זמן נותר להם לחיות אלא שהשיחה צריכה להיות נסובה סביב כיצד ניתן להקל עליהן ולעזור להם.

 לכתבה במדסקייפ

לתקציריים (1,2)

BMJ. Published online April 24, 2013