כאשר האבחנה נקבעת על-סמך קריטריונים קליניים חדשים שפותחו על-ידי קרדיולוג דני, כרבע מכלל האוטמים הלבביים מופיעים משנית לאיסכמיה בשל דרישה מוגברת לחמצן או אספקת דם ירודה (אוטם לבבי מסוג 2).

החוקרים מדנמרק מסבירים כי הגורמים הנפוצים לאוטם לבבי מסוג 2 כוללים אנמיה, כשל נשימתי והפרעות קצב מהירות. כ-50% מהחולים עם אוטם לבבי מסוג 2 אינם סובלים ממחלת עורקים כלילית משמעותית.

החוקרים מסבירים כי בשנת 2007 פורסמה מערכת חדשה לסיווג סוגים שונים של אוטמים לבביים. לפי מערכת זו, אוטם לבבי מסוג 1 הינו אוטם לבבי ספונטאני הנובע מאיסכמיה עקב קרע של נגע טרשתי בעורק הכלילי, פיסורה או דיסקציה, כאשר התוצאה הינה תרומבוזיס בתוך הלומן. אוטם לבבי מסוג 2 נובע מחוסר איזון בין האספקה והדרישה לחמצן לשריר הלב. אוטם לבבי מסוג 3 קשור לתמותה לבבית פתאומית כאשר סמנים לבביים אינם זמינים ואוטם לבבי מסוג 4 ו-5 מופיע על-רקע פרוצדורה כלשהי.

עם זאת, נכון להיום, לא פורסמו קריטריונים ספציפיים לאוטם לבבי מסוג 2. המומחים ביקשו להבין טוב יותר את השכיחות והמאפיינים של אוטם לבבי מסוג 2, באמצעות הקריטריונים המוגדרים הבאים שפיתחו להגדרת אוטם לבבי מסוג 2.

במצבים עם אספקת חמצן ירודה:

–          אנמיה הוגדרה כריכוז המוגלובין נמוך מ-8.8 גרם לד”ל בגברים ונמוך מ-8 גרם לד”ל בנשים.

–          הלם הוגדר כלחץ דם סיסטולי נמוך מ-90 מ”מ כספית, ביחד עם סימנים לפגיעה בתפקוד איבר, כלומר, חמצת מטבולית, לחץ חמצן עורקי נמוך מ-8 kappa, אוליגוריה (תפוקת שתן קטנה מ-30 מ”ל לשעה למשך לפחות שלוש שעות) או אנצפלופתיה.

–          ברדיאריתמיה שדרשה טיפול תרופתי או קיצוב לבבי.

–          תסחיף כלילי בנוכחות סיכון מוגבר לתסחיף (זיהום מסתם לב שמאלי, תרומבוס מוראלי תוך-לבבי, תרומבוס ורידי מתועד, PFO או ASD).

–          כשל נשימתי עם לחץ חמצן עורקי נמוך מ-8 kappa וסימנים קליניים לכשל נשימתי חד שנמשך לפחות עשרים דקות.

במצבים עם דרישה מוגברת לחמצן:

–          טכיאריתמיה חדרית שנמשכה לפחות עשרים דקות.

–          טכיאריתמיה על-חדרית שנמשכה לפחות עשרים דקות עם קצב חדרי של מעל 150 פעימות לדקה.

–          בצקת ריאות היפרטנסיבית שהוגדרה בנוכחות לחץ דם סיסטולי של מעל 160 מ”מ כספית, סימנים של בצקת ריאות, וצורך בטיפול בניטראטים או משתנים.

–          יתר לחץ דם עורקי עם לחץ דם סיסטולי של מעל 160 מ”מ כספית והיפרטרופיה נלווית של חדר שמאל, שזוהתה בבדיקת אקו-לב או אק”ג.

החוקרים בחנו 4,499 חולים מאושפזים עם חשד לאוטם לבבי חד, בהם נערכו מדידות ריכוז טרופונין I. אבחנה של אוטם לבבי חד נקבעה ב-553 חולים, מהם 386 חולים (72%) עם אוטם לבבי מסוג 1 ו-144 חולים עם אוטם לבבי מסוג 2 (26%), לפי הקריטריונים שהוגדרו.

חולים עם אוטם לבבי מסוג 2 היו מבוגרים יותר, עם שכיחות גבוהה יותר של נשים, עם שיעור גבוה יותר של מחלות רקע (אי-ספיקת לב, אי-ספיקת כליות, מחלת ריאות חסימתית כרונית והפרעות קצב לב), בהשוואה לחולים עם אוטם לבבי מסוג 1. כמו כן, בחולים עם אוטם לבבי מסוג 2 שיא ערכי טרופונין I היה נמוך יותר, עם יותר מקרים של NSTEMI (Non-ST-Elevation MI) בהשוואה לחולים עם אוטם לבבי מסוג 1.

החוקרים מציינים גם כי שיעורי אנגיוגרפיה כלילית היו נמוכים יותר בחולים עם אוטם לבבי מסוג 2, ושיעור החולים ללא מחלת עורקים כלילית היה גבוה יותר באלו עם אוטם לבבי מסוג 2, בהשוואה לאלו עם אוטם לבבי מסוג 1 (45% לעומת 12%, p<0.001). טכיאריתמיות, אנמיה וכשל נשימתי היו המצבים הנפוצים ביותר שקדמו לאוטם לבבי מסוג 2.

Am J Med 2013

לידיעה במדסקייפ