אדם החולה במחלת הסרטן ומצבו סופני, מתנגד נחרצות לקבלת טיפול פליאטיבי הכולל תרופות לשיפור איכות החיים בזמן שנותר לו לחיות. התנגדותו נובעת מתוך רצונו לקבל על עצמו ייסורים באהבה, ובכך לכפר על חטאיו. כיצד הרופא צריך לנהוג במקרה מעין זה?

מחלת הסרטן היא במקרים רבים מחלה חשוכת מרפא, אך במקרים רבים – גם כאשר אין בנמצא תרופה למחלה – קיים טיפול הגורם לשיפור איכות חיי החולה, ולעיתים אף מאריך את חייו. במאמר זה נדון על אדם החולה לא עלינו במחלה איומה זו ומצבו סופני, והטיפול היחיד הקיים עבורו הוא “טיפול פליאטיבי” שמטרתו להקל עלסבלושל המטופל המתמודד עם המחלה הקשה ולשפר את איכות חייו. הטיפול כולל תרופות לשיכוך כאבים, ולעיתים גם חומרי טשטוש והרדמה העוזרים לחולה להתמודד עם הסימפטומים הקשים הנגרמים ממחלתו.

אירע מעשה באדם שמצבו סופני, שסירב לעצת הרופאים לתת לו טיפול הפליאטיבי, בטענה שעל פי היהדות “ייסורים מכפרים” ורצונו להתייסר כמה שיותר לפני מותו כדי שיתכפרו לו כל חטאיו. רצון החולה אינו נובע מתוך ייאוש, דיכאון וכדומה, אלא מתוך צלילות הדעת ובריאות נפשית.

השאלה היא: האם עלינו לנהוג על פי רצון החולה ולהימנע מלטפל בו, מאחר שהוא הבעלים על גופו וזכותו להחליט על אי קבלת טיפול רפואי, או שעלינו לשכנעו בכל דרך אפשרית לקבל את הטיפול, אפשרות נוספת היא לטפל בו בניגוד לרצונו מתוך כפיה.

תשובה: פוסקי ההלכה בזמננו מסכימים שישנם טיפולים פולשניים שחולה סופני אינו מחויב לקבלם וזכותו לסרב להם (ויש לשאול רב מובהק בכל מקרה ומקרה לגופו). הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ”ל כותב על כך בספרו מנחת שלמה (סימן צא): “רבים מתלבטים בשאלה זו של טיפול בחולה גוסס (או במצב סופני), יש סוברים שכשם שמחללים שבת עבור חיי שעה, כך חייבים להכריח את החולה על זה, כי הוא אינו בעלים על עצמו לוותר אף על רגע אחת מחייו. אך מסתבר, שאם החולה סובל מכאבים וייסורים גדולים, או אפילו סבל נפש חזק מאוד, חושבני שאוכל וחמצן לנשימה חייבים ליתן לו – גם נגד רצונו, אבל מותר להימנע מתרופות הגורמות סבל לחולה, אם החולה דורש את זה. אולם אם החולה ירא שמים ולא נטרפה דעתו, רצוי מאוד להסביר לו ש”יפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה, מכל חיי עולם הבא”, כשם שמצינו בגמרא סוטה, שזו זכות עבורו שיסבול שלוש שנים מאשר שימות מיד”. עד כאן דבריו.

אמנם בנידון שאלתנו יש לברר, האם ייסורים גדולים גורמים לקיצור חייו של האדם, וממילא חולה שכזה מחויב לקבל טיפול פליאטיבי, ועל הרופא לטפל בו גם מתוך כפיה, או שאין הם גורמים לקיצור חייו והוא אינו מחויב בכך?

ובאמת מצאנו התייחסות הלכתית לנידון זה ממש בתשובה של אחד מענקי הדור הקודם – הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל בספרו אגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן עג). שם הוא דן בשאלה האם מותר לאדם הסובל ייסורים קשים לקבל טיפול רפואי שיקל על כאביו, כאשר טיפול זה כרוך באיסורי תורה. מסקנתו היא, שמאחר וייסורים גדולים גורמים לקיצור חייו של האדם, בודאי שטיפול זה מותר על פי ההלכה, כדין פיקוח נפש הדוחה כל האיסורים שבתורה.

על פי דבריו נראה לפסוק בנידון שלנו, שאם אנו משוכנעים שהייסורים יקצרו את חיי החולה, יש לטפל בו אף בניגוד לרצונו, מאחר שהוא מחויב בקבלת הטיפול. אמנם יתכן שמאחר והחולה שאנו דנים בו שמח עם הייסורים ומקבלם באהבה, אף שייסוריו קשים ביותר, הם לא יגרמו לקיצור חייו, ויש לברר זאת מול גורמי הרפואה המוסמכים.

לסיכום: יש לקבל חוות דעת רפואית מוסמכת האם הייסורים מהם סובל החולה עלולים לגרום לקיצור חייו בנסיבות הקיימות, ואם אכן ישנה קביעה כזו אזי על פי ההלכה הוא מחויב לקבל את הטיפול הרפואי, ויש לטפל בו אף בכפיה. אכן אם ההימנעות מהטיפול לא תגרום לקיצור חייו, יש לכבד את רצון החולה.

נסיים בברכת מרן הגרש”ז אויערבך בתשובה הנ”ל: “השם הטוב ישמרנו מכל רע, ויתקיים בנו מאמר הכתוב “והסירותי מחלה מקרבך”, ונזכה לעבדו בשמחה ובטוב לב כל הימים”.

הכותב – הרב יעקב וינר שליט”א, עומד בראש מוקד רפואה והלכה בארגון יד שרה, אשר נותן מענה בשאלות הלכתיות רפואיות.