ממחקר חדש עולה, כי טיפול ארוך טווח במעכבי משאבת פרוטונים (PPI– proton pump inhibitor), בעיקר במינון גבוה, קשור בסיכון מוגבר לשברים בירך.

ההשפעה של טיפול ב-PPI על הסיכון לשברים הייתה עד כה בלתי ברורה, מאחר שלתרופות יש השפעה אחת שיכולה בתיאוריה להעלות את הסיכון ואחרת שיכולה להפחית אותו. ההיפוכלורידמיה, הנוצרת עקב שימוש בתרופות אלה עשויה להוביל לספיגה ירודה של סידן, ובכך להעלות סיכון לשברים. בניגוד לכך, ישנה הוכחה לכך ש-PPIs מעכבים ספיגת עצם ע”י אוסטיאוקלסטים, מה שאמור להפחית את הסיכון לשברים.

במטרה לקבוע את ההשפעה נטו של תכונות מנוגדות אלה, העריכו החוקרים שימוש ב-PPI ב-13,556 מקרים של שברים בירך וכן 135,386 אנשי ביקורת, שנשאבו מה-General Practice Research Database של בריטניה בשנים 1987-2003. באנליזה משנית, השוו החוקרים את הסיכון לשברים בקרב משתמשי PPI לזה של המשתמשים באנטגוניסטים לרצפטור להיסטמין 2 (H2RA).

הסיכון לשבר בירך נמצא קשור ישירות למשך השימוש ב-PPI, כשהוא נע בין 22% לאחר שנה של שימוש לבין 59% לאחר 4 שנות שימוש, ויחסית להיעדר שימוש. שימוש ב-PPI במינון גבוה (מעל 1.75 ליום בממוצע) למשך מעל שנה, העלה את הסיכון לשבר פי 2.65.

לדברי החוקרים, על הרופאים להיות ערים לקשר פוטנציאלי זה, כאשר הם שוקלים טיפול ב-PPI, וכן להשתמש במינון האפקטיבי היעיל ביותר בחולים עם אינדיקציות מתאימות.

עבור חולים קשישים, הדורשים טיפול ארוך-טווח של PPI, בייחוד במינון גבוה, יש להיזהר ולהדגיש מחדש צריכה מוגברת של סידן, עם עדיפות למקור חלבי, וכן נטילת תוספי סידן לא מסיסים עם הארוחה.

שימוש ארוך טווח במינון גבוה של H2RA נראה אף הוא כמעלה סיכון לשברים בירך, אך בהיקף קטן יותר בהשוואה למינון גבוה של PPI.

JAMA 2006;296:2947-2953

לידיעה במדסקייפ