שני מחקרים נפרדים, שפורסמו בגיליון נובמבר של Archives of General Psychiatry, מציעים כי טראומה או סטרס ואי יציבות רגשית קשורים להתפתחות תסמונת תשישות כרונית בבגרות (chronic fatigue syndrome CFS).

הגורמים ל-CFS אינם ידועים ועדיין לא נמצאו אסטרטגיות מניעה יעילות. על-פי הספרות, חוויה שלילית מוקדמת מעלה סיכון לספקטרום של תוצאות רפואיות שליליות, כולל מחלות של עייפות קיצונית. זיהוי גורמי הסיכון ההתפתחותיים ל-CFS הינו קריטי לעדכון המחקר הפתופיזיולוגי ולמציאת שיטות למניעה ראשונית.

המחקר הראשון, מסוג מקרה-ביקורת, השווה 43 חולים עם CFS נוכחי ל-60 אנשים שלא סבלו מתשישות ושימשו כביקורת. המשתנים העיקריים שנבדקו, היו דיווח עצמי של טראומה מהילדות (מינית, פיזית, ניצול נפשי, והזנחה פיזית ורגשית) ופסיכופתולוגיה (דיכאון, חרדה, והפרעת סטרס לאחר טראומה).

בהשוואה לביקורת, מקרי ה-CFS דיווחו על רמות גבוהות יותר משמעותית של טראומה בילדות ופתופיזיולוגיה. חשיפה לטראומה מסוגים שונים בילדות הייתה קשורה בסיכון מוגבר פי 3-8 ל-CFS, וכן נמצא קשר בין דרגת החשיפה לטראומה ובין הסיכון ל-CFS. טראומה בילדות הייתה קשורה בחומרה גדולה יותר של תסמיני CFS, ובתסמינים של דיכאון, חרדה והפרעת סטרס לאחר טראומה. בנוסף, נוכחות פתופיזיולוגיה העלתה את הסיכון ל-CFS שנגרם ע”י הטראומה בילדות.

לדברי החוקרים, תוצאות המחקר מראות, כי טראומה בילדות הינה גורם סיכון חשוב ל-CFS. מחקרים שבחנו את המנגנונים הפסיכולוגיים והנוירולוגיים המתרגמים מצוקה בילדות לסיכון ל-CFS עשויים לספק מטרות ישירות למניעה המוקדמת של CFS.

מגבלות המחקר כוללות גודל מדגם קטן, אפשרות להטייה, שכן מקרי CFS עם טראומה בילדות היו בעלי סבירות גבוהה יותר להשתתף במחקר מאשר חולי CFS ללא סיפור של טראומה, הסתמכות על דיווחים עצמיים רטרוספקטיביים של חוויות ילדות ללא אימות הפרטים, התמקדות על טראומת ילדות משפחתית ללא התייחסות לאירועים שקרו מחוץ למשפחה או לאירועים אחרים כמו מחלה בילדות, היעדר אבחנה בין הטרדה מינית עם/ללא מגע, ואי יכולת להתחשב בהשפעות של טראומה וסטרס בבגרות, העלולים לתווך במערכת היחסים בין מצוקה בילדות ו- CFS.

תצפיות המחקר תומכות בהשערה לפיה CFS מייצג הפרעה בהסתגלות, המוגברת על-ידי עלבונות סביבתיים מוקדמים, מה שמוביל לאי יכולת להתמודד עם אתגרים. שילוב הממצאים במחקר עם תוצאות ממדע המוח ההתפתחותי מדגיש את הצורך בשיפור הגישות הדיכוטומיות השולטות, המבדילות בין גורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים התורמים ל- CFS.

המחקר השני, העריך פרוספקטיבית את הקשר בין דיווח עצמי של סטרס ואישיות עם תחלואה דמוית תשישות כרונית.

במסגרת המחקר השתתפו 19,192 תאומים שנולדו בין בראשון בינואר 1935 וה-31 לדצמבר 1958. ראיונות טלפוניים שבוצעו בשנים 1998-2002 אספו מידע בנוגע למחלות נוכחיות  דמויות CFS. באמצעות שאלון שנשלח בשנים 1972-1973, העריכו החוקרים סטרס בדיווח עצמי, המבוסס על שאלה אחת, וסקאלות לאי יציבות רגשית. לבסוף העריכו החוקרים סיכונים יחסיים עם אנליזת מקרה-ביקורת.

אנליזה זאת חשפה, כי אי יציבות רגשית ברמה גבוהה וסטרס בתקופה שלפני התחלואה היו קשורים בסיכון גבוה למחלות דמויות תשישות כרונית. באנליזה שנערכה על תאומים, הסיכון היחסי באי יציבות רגשית היה 1.02, אך הסיכון היחסי בסטרס עלה דרמטית ל-5.81.

סטרס מוגבר הינו גורם סיכון משמעותי עבור תחלואה דמוית תשישות כרונית, השפעתו עשויה להיות מבודדת על-ידי השפעות גנטיות. אי יציבות נפשית, שעברה הערכה 25 שנים מוקדם יותר נמצאה קשורה לתשישות כרונית דרך מנגנון גנטי שתרם הן לסוג האישיות והן לביטוי ההפרעה. ממצאים אלו מציעים מנגנונים מתקבלים על הדעת לתחלואה של תשישות כרונית.

מגבלות המחקר כוללות אי יכולת להבחין בין סיבתיות ישירה ובין ערפלנים, מקרים שאובחנו טלפונית ללא הערכה קלינית, הטיית זיכרון, וסטרס המבוסס על דיווח עצמי סובייקטיבי, שנמדד פעם אחת בלבד.

ממצאי המחקר מציעים, כי על אף שסטרס ואי יציבות נפשית הם חשובים, לאי יציבות נפשית יש השפעות אנדוגניות משתנות, המתווכות ע”י גורמים משפחתיים, בעוד שסטרס הוא בעל השפעה אקסוגנית ישירה על הופעת תשישות כרונית.

Arch Gen Psychiatry. 2006;63:1258-1266

לידיעה במדסקייפ