ממחקר חדש, שפורסם בגליון 9 באוקטובר של Archives of Internal Medicine, עולה כי דיכאון בחודש הראשון שלאחר אוטם לבבי, הינו בעל השפעה שלילית על התוצאות לאחר 6 חודשים, בלא תלות באם מדובר בהופעה חדשה של דיכאון, דיכאון ארעי, או פרסיסטנטי.

יתרה מזאת, החוקרים מצאו כי תסמיני דיכאון הצביעו על תוצאות גרועות יותר, באופן עקבי יותר מאשר מדדים לחומרת המחלה, דוגמאת אוטם לבבי קודם, עליות ST (STEMI), ומקטע הפליטה של חדר שמאל (LVEF). 

לדברי החוקרים, רופאים נוטים להאמין שתסמיני דיכאון לאחר אוטם לבבי צפויים לחלוף, ואינם צריכים להטריד אותם. אולם, המחקר מצביע על כך שחולים הסובלים מדיכאון במהלך השלב הקריטי, מצויים בסיכון גדול עוד יותר.

החוקרים נעזרו בנתוני החולים ממחקר PREMIER (Prospective Registry Evaluating Outcomes After Myocardial Infarction: Events and Recovery), בכדי להעריך את החשיבות הפרוגנוסטית של דיכאון חדש, ארעי, או קבוע, על התוצאות 6 חודשים לאחר אוטם לבבי. תסמיני דיכאון נבדקו באמצעות שאלון Patient Health Questionnaire, ב-1879 חולים במהלך האישפוז, וחודש אחד לאחר השחרור.

דיכאון סווג לדיכאון ארעי (קיים רק בתחילת המחקר), חדש (זוהה רק לאחר חודש), או קבוע (קיים גם בתחילת המחקר וגם לאחר חודש). התוצאות לאחר 6 חודשים כללו, אישפוז חוזר מסיבה כלשהי, שיעורי תמותה והמצב הבריאותי (אנגינה, מגבלה גופנית ואיכות חיים, שנבדקו בעזרת שאלון Seattle Angina Questionnaire).

החוקרים מצאו כי אחד מכל 5 חולים סבל מדיכאון במהלך האישפוז עקב MI, 65% מהם סבלו מדיכאון ארעי, 35% סבלו מדיכאון פרסיסטנטי לאחר חודש אחד. 6% נוספים פיתחו תסמיני דיכאון חדש חודש לאחר השחרור.

החוקרים מצאו כי שלושת סוגי הדיכאון לוו בשיעורים מוגברים של אישפוז חוזר ותמותה, אנגינה, מגבלה גופנית רבה יותר, ואיכות חיים פחות טובה, בהשוואה לחולים ללא תסמיני דיכאון.

החוקרים כותבים כי למיטב ידיעתם, מדובר במחקר הראשון שבחן את תסמיני הדיכאון במהלך האישפוז בעקבות אוטם לבבי, וחודש לאחר השחרור מבית החולים, והתוצאות הנלוות.

אפילו דיכאון ארעי לאחר אוטם לבבי, מלווה בתוצאות גרועות יותר. ממצאים אלו מצביעים על כך שתסמיני דיכאון, בין אם מופיעים בזמן האישפוז בעקבות אוטם לבבי, או חודש לאחר השחרור, הינם פקטורים חשובים בתוצאות האוטם הלבבי.

תוצאות המחקר מצביעות על חשיבות בדיקות סקר מוקדמות וזיהוי תסמיני דיכאון בזמן האישפוז בעקבות MI, וכן חודש אחד לאחר השחרור, במטרה לשפר את התוצאות בעקבות אוטם לבבי.

כמו כן, החוקרים מצאו כי סיפור קודם של דיכאון או טיפול בנוגדי-דיכאון, לא שינה את תוצאות המחקר. לדבריהם, כל חולה מדוכא, בלא תלות בסיפור קודם של דיכאון, מצוי בסיכון גבוה יותר לתוצאות פחות טובות לאחר אוטם לבבי.

החוקרים משערים כי מנגנון ביולוגי, דוגמאת דיסרגולציה אימונולוגית, עשוי לשחק תפקיד בנושא.

סביר להניח כי גם אם תסמיני הדיכאון מוקלים עם הזמן בחלק מהחולים לאחר אוטם לבבי, ההשפעות הביולוגיות או ההתנהגותיות, שוככות לאחר זמן רב יותר, וחולים אלו נותרים בקבוצת סיכון מוגברת, בהשוואה לאלו שאינם סובלים מתסמיני דיכאון.

החוקרים מציינים כי למרות הדגש שהוצב לאחרונה בנושא בדיקות סקר לדיכאון וטיפול בחולים לבביים, הטיפול בתסמיני דיכאון באוכלוסיית המחקר עדיין היה לוקה בחסר.

לסיכום, ממצאי המחקר מדגישים את הצורך במחקרים נוספים בכדי לבחון אם טיפול בתסמיני דיכאון לאחר אוטם לבבי, כולל תסמיני דיכאון ארעי, עשויים לשפר את התוצאות הקרדיווסקולריות..

Arch Intern Med. 2006;166:2035-2043

לידיעה במדסקייפ