למרות שאתיקה רפואית מהווה חלק בלתי-נפרד מתהליך הטיפול, ביואתיקה זוכה למעמד משני בהכשרה הרפואית העכשווית בישראל. תהליך הגלובליזציה השפיע גם על תחום הביואתיקה, והועלתה ההצעה לאמץ את עקרונות הביואתיקה שפורסמו בשנת 1979 בג’ורג’טאון, וושינגטון, ע”י Beauchamp & Childress (B&C).

עקרונות ג’ורג’טאון כוללים 4 יסודות עשיית הטוב (Beneficence), הימנעות מעשיית הרע וגרימת נזק (Non-Maleficence או בצורתה הקודמת Primum Non Nocere), אוטונומיה וצדק (Justice). דיונים רבים נערכו בנושא עקרונות אלו בארה”ב ובאנגליה, שאימצו אותן כעקרונות המובילים בחינוך האתי ברפואה.

בשנים האחרונות חל תהליך גיבוש של המדינות באירופה ליחידה פוליטית-חברתית, תהליכים אלו העלו את הקריאה לבחון באופן ביקורתי את העקרונות הללו, מתוך טענה כי מעולם לא היוו את הקוד האמיתי של האירופאים. המאמר הנוכחי משרטט את גבולות העימות בין התפיסה בצפון אמריקה ובין התפיסה באירופה, ומתמקד במקומה של ישראל בעימות זה.

כחלק מתהליך האמריקניזציה העובר על החברה שלנו, בתי הספר לרפואה בישראל אימצו העקרונות מג’ורג’טאון, כמו גם מרבית העוסקים בביואתיקה. אולם מערכת החקיקה בישראל שומרת על מאפיינים ייחודיים שאינם עולים תמיד בקנה אחד עם עקרונות אלו. החקיקה בישראל מדגימה היטב את הייחודיות הישראלית, תוך שהיא מציבה דרישות חוקיות שאינן חופפות באופן שלם את העקרונות הללו.

המסקנה המתבקשת היא כי חשוב לאפשר רב-שיח אתי בשנים הקרובות, ולהתאים אותו למציאות הייחודית בישראל, כחברה רב-דתית, רב-לאומית ורב-תרבותית. החוקרים ממליצים לבתי ספר לרפואה וגם לתכניות התמחות, להעשיר את תכניות הלימודים בתכנים ביו-אתיים. במטרה לחשוף רופאים לתכנים ביו-אתיים נוספים, ולסייע במילוי חובותיהם החוקיות.

מתוך ‘הרפואה’, פברואר 2004