ממחקר חדש בנשים עם סרטן שד מתקדם עולה כי הפגיעה הלבבית הקשורה בטיפול בהרצפטין (Trastuzumab) היא הפיכה וניתן להמשיך בטיפול אם אין אפשרויות טיפול אחרות.

החוקרים טוענים כי למרות שיש עדויות אנקדוטליות לכך שהפגיעה הלבבית של הרצפטין הינה הפיכה וכי ניתן להמשיך בטיפול במקרים של סרטן שד מתקדם, זהו המחקר הגדול ביותר בעולם שהראה שהדבר אכן אפשרי. עבור החוקרים הדב היה ברור זה זמן רב, אך הם אינם משוכנעים כמה האמינו בזה אחרים.

החוקרים מדגישים כי זהו המחקר הראשון שבדק את השימוש בהרצפטין “בעולם האמיתי”, עם מגוןן הערפלנים ותחת טיפול ממושך בתרופה. מחקרים קליניים שבדקו את התרופה השתמשו בה לשנה אחת בלבד, אך לרוב היא ניתנת למשך מספר שנים, ולכן החוקרים ביקשו לכמת את הסיכונים. חלק מהמשתתפים קיבלו את התרופה למשך עד 6 שנים.

במחקר העריכו החוקרים באופן רטרוספקטיבי את הפגיעה הלבבית של הרצפטין בקרב 173 נשים עם סרטן שד מתקדם שטופלו בתרופה למשך שנה אחת לפחות, עם חציון טיפול של 21.3 חודשים. לאחר חציון תקופת מעקב של מעל 32 חודשים, 49 חולות (28%) פיתחו אירוע לבבי. 3 חולות (1.7%) פיתחו ירידה אסימפטומטית במקטע הפליטה של חדר שמאל (LVEF) של 20%, 27 חולות (15.6%) פיתחו פגיעה לבבית בדרגה 2 ו-19 חולות (10.9%) פיתחו פגיעה לבבית בדרגה 3.

סה”כ, רק 15 חולות מ-49 שאובחנו עם פגיעה לבבית היו סימפטומטיות בזמן האבחנה. מהן, 14 הפסיקו את הטיפול ו-11 החלימו עם טיפול לבבי ספציפי (חסמי ביתא, עם או בלי מעכבי ACE). 3 חולות לא החלימו, ואחת מהן נפטרה. בקרב 34 החולות האסימפטומטיות, 17 הפסיקו את הטיפול בהרצפטין 15 החלימו לחלוטין, עם או בלי טיפול לבבי. הרצפטין הופסק בקרב 17 מ-34 החולות האסימפטומטיות.

לאחר החלמה מלאה של התפקוד הלבבי ולאחר הערכה זהירה של הסיכונים והיתרונות, 26 חולות טופלו שוב בהרצפטין, 16 לא סבלו מפגיעה לבבית נוספת ו-10 פיתחו פגיעה לבבית נוספת. מבין 10 החולות הללו, 5 החלימו לחלוטין לאחר הפסקת הרצפטין ו-5 שמרו על LVEF מעט ירוד ללא תסמינים. הרצפטין הופסק, ביחד עם הערכה תקופתית מעמיקה של התפקוד הלבבי.

במאמר מערכת נכתב כי המחקר הינו רטרוספקטיבי ומוגבר בשל מספר האירועים הקטן. החדשות הטובות הן שנראה כי הפגיעה הלבבית הקשורה בטיפול בהרצפטין הינה לרוב הפיכה.

עם זאת, מצויין כי לעת עתה עדיין יש להיזהר בטיפול בהרצפטין בכל חולה עם סיפור של בעיות לבביות. במחקר נמצא קשר משמעותי בין LVEF בתחילת המחקר ובין אירועים לבביים (HR=0.94, P=0.001).

מרבית החולות קיבלו טיפול ב-Anthracyclines לפני הרצפטין וכמחצית עברו טיפולי הקרנות קודם לכן. החולות קיבלו גם מגוון טיפולי כימותרפיה אחרים עם הרצפטין, דוגמאת Taxanes ו-Vinorelbine (Navelbine). דרושה עבודה נוספת להערכת הסיכון לפגיעה הלבבית הקשורה בטיפול משולב בהרצפטין ו-Taxane.

לא נמצא קשר בין גיל, חשיפה קודמת להקרנות, או חשיפה ל-Anthracycline או כימותרפיה במינון גבוה עם השתלת תאי גזע וסיכון מוגבר להתפתחות פגיעה לבבית תחת טיפול בהרצפטין. עם זאת, החוקרים מציינים כי העדר הקשר עשוי להיות התוצאה של גודל מדגם קטן. סכרת קיימת מראש, מחלת עורקים קורונרים והפרעה בתפקוד המסתמים כולם היו קשורים בשיעור מוגבר של אירועים לבביים הקשורים בטיפול בהרצפטין.

החוקרים הודו כי כל הערפלנים הללו הקשו על הערכה מדויקת של הממצאים, אך התעקשו כי זהו המצב “בעולם האמיתי” בחולות עם סרטן שד מפושט.

לדברי החוקרים , קרדיולוגים מפחדים לעיתים מהרצפטין, אך הם חייבים להבין שהטיפול מאריך הישרדות, וניתן לטפל היטב בתופעות הלוואי, דבר שלא היה ברור לחלוטין לפני המחקר.

עם זאת, הם מדגישים כי שכיחות הפגיעה הלבבית בעקבות טיפול בהרצפטין גבוהה יותר מכפי שחשבו בעבר ולכן מציבים דגש על חשיבות מעקב הדוק בחולים אלו. יש לבצע הערכה לבבית לפני התחלת הטיפול ולאחר מכן בדיקות חוזרות כל 2-3 חודשים. אך המטופלות אינן צריכות לעבור בדיקה אצל קרדיולוג אלא אם יש בעיה.

כאשר צצה בעיה, תקשורת טובה יותר בין המחלקה האונקולוגית והקרדיולוגית יהפוך את הבעיה לקלה יותר.

כמו כן, הם מדגישים כי הממצאים אינם תקפים בחולות עם סרטן שד בשלב מוקדם. הפגיעה הלבבית מהווה דאגה גדולה בחולות אלו, והחוקרים כותבים  כי במקרים בהם מתפתחת בעיה לבבית בחולות סרטן שד מוקדם המטופלות בהרצפטין, בהן משך הטיפול האופטימלי אינו ידוע, הם לא יחזרו על הטיפול.

J Clin Oncol. Published online ahead of print August 14, 2006.

לידיעה במדסקייפ