טיפול עבור שבץ איסכמי אקוטי עם מפעיל פלסמינוגן ספציפי לרקמה (tPA) קשור עם תמותה גבוהה יותר בבתי חולים בהשוואה לטיפול רפואי רגיל.

ראוי לציון שגידול בשיעור התמותה יכול לנבוע מכך שמטופלים חולים יותר הם אלה שמקבלים את הטיפול התרומבוליטי וסיכוייהם למות גבוהים מלכתחילה.

המחקר, המתואר לעיל, בחן נתונים מדגימות כלל ארציות של מטופלי פנים בין השנים 1999 ל- 2002 עבור כל המטופלים עם שבץ איסכמי.

החוקרים לא כללו באנאליזה מטופלים עם שבץ מדמם וכאלה שהתנסו בתרומבוליזה לאחר היום הראשון.

עם זאת, נכללו במחקר מטופלים הסובלים מיתר לחץ דם, מחלה בעורק הלב, סוכרת ואירועים קודמים של המוח וכלי הדם המוחיים.

נבחנו סך של 99,400 מקרים.

בעוד ששיעור התמותה בקבוצת הביקורת נשאר קבוע ב- 5.8% במשך 4 שנות תקופת המחקר, בקבוצה שטופלה ב- tPA, ירד היחס מ- 12.5% ב- 1999 ל- 8.7% ב- 2002.

למרות הממצאים, לא ממליצים החוקרים לשנות את נוהל הטיפול בטענה ש- tPA הינה תרופה בעלת פוטנציאל משמעותי לסייע למטופלים להחלים טוב יותר משבצים.

נוירולוגים טוענים שהפחתת הסיכון בטיפול ב- tPA עם הזמן קשורה בכך שהקליניקאים למדו לבחור בקפידה את המועמדים המתאימים ביותר לטיפול, אלה שיפיקו את מירב התועלת מהתרומבוליזה.

המחקר הנוכחי הינו הגדול ביותר (מבחינת היקף המטופלים) בתחומו ומספק תמונה מציאותית לשימוש בטיפול תרומבוליטי והתמותה כתוצאה מטיפול שכזה עבור שבץ אקוטי בארה”ב.

לדיווח במדסקייפ

Neurology 2006;66:1742-1744