ממחקר meta-analysis שנערך לאחרונה, עולה כי למרבית החולים באי ספיקת לב יש פגיעה כלייתית, וכי מידת הפגיעה בתפקוד קשורה ישירותלסיכון לתמותה. המחקר פורסם בכתב העת של הקולג’ האמריקאי לקרדיולוגיה (the Journal of the American College of Cardiology).

למרות שמספר דיווחים קודמים הדגימו שפגיעה כלייתית נלווית לעיתים קרובות לאי ספיקת לב, השכיחות המדוייקת לא הייתה ידועה, וכך גם לא היה ידוע עד כמה היא משפיעה על התמותה.

החוקרים סקרו את MEDLINE בחיפוש אחר מחקרים שבדקו את הקשר בין פגיעה כלייתית לאי ספיקת לב. סך הכל זוהו 16 מחקרים, שכללו 80,098 חולי אי ספיקת לב. 

פגיעה כלייתית הוגדרה כקראטינין גבוה מ-1.0 mg/dL, פינוי כלייתי או קצב סינון גלומרולרי (eGFR) מוערך של פחות מ-90 mL/min, או ציסטאין-C גבוה מ-1.03 mg/dL. ערכי החיתוך, בהתאמה, לפגיעה מתונה עד חמורה היו לפחות 1.5 mg/dL, < 53 mL/min, ולפחות 1.56 mg/dL.

החוקרים דיווחו, כי ל-63% מהחולים היתה פגיעה כלייתית כלשהי ול-29% הייתה פגיעה כלייתית חמורה.

תמותה לאחר שנה או יותר היתה 38% בחולים עם פגיעה כלייתית כלשהי ו-51% בחולים עם פגיעה מתונה עד חמורה. בניגוד לכך, תמותה בקרב החולים ללא פגיעה כלייתית היתה 24% (p < 0.001). מניתוח רב משתנים עלה כי  פגיעה כלייתית כלשהי ופגיעה מתונה עד חמורה מגדילות את התמותה פי 1.56 ופי 2.31, בהתאמה.

בנוסף דיווחו החוקרים כי על כל עלייה של 0.5 mg/dL בקראטינין הייתה עלייה של 15% בתמותה. בדומה לכך, כל ירידה של 10 mL/min ב- eGFR נמצאה קשורה לעלייה של 7% בתמותה.

החוקרים ציינו, כי ההשפעה של פגיעה כלייתית בכל חולי אי ספיקת לב הינה חשובה גם מבחינת שכיחותה הגבוהה וגם מבחינת הגדלת הסיכון למוות, ותוצאות אלו מדגישות את החשיבות בהכללת תפקוד כלייתי במודלים לעיבוד הסיכונים (risk-stratification) ובזיהוי הטיפולים האופטימליים בחולי אי ספיקת לב.

לידיעה המלאה ממדסקייפ

J Am Coll Cardiol 2006;47:1987-1996.