16/3 מה-NEJM אנו מדווחים על מחקר שבחן יעילות טיפול בדכאון במטופלים מעל גיל . 70. הרקע למחקר היה חוסר המידע הקיים לגבי טיפולים בתרופות SSRI במבוגרים לאורך זמן. המחקר העריך את יעילות טיפול ב-Paroxetine וטיפול פסיכותרפי אחת לחודש, בקרב מטופלים בגיל 70 ומעלה עם דיכאון. במחקר השתתפו 116 מטופלים שחולקו לאחת מארבע קבוצות טיפול אחזקה (Paroxetine או פלסבו בשילוב עם טיפול פסיכותרפי חודשי או סדנאות לניהול קליני, למשך שנתיים, או עד להישנות דיכאון עמוק. נמצא כי 35% ממטופלי Paroxetine ופסיכותרפיה הופיע דיכאון חוזר במהלך השנתיים, כך גם ב-37% מהמטופלים ב- Paroxetine וסדנאות ניהול קליני, וזאת לעומת  68% ממטופלי פלסבו ופסיכותרפיה ו-58% ממטופלי פלסבו וסדנאות ניהול קליני.  הסיכון היחסי המתואם להישנות דכאון במטופלי פלסבו היה יותר מפי 2 בהשוואה למטופלי Paroxetine. במאמר מערכת נכתב כי המחקר מוכיח כי גיל מבוגר אינו מקטין את הסיכוי לתגובה לתרופות נוגדות-דיכאון. אמנם על בסיס הממצאים הללו  עדיין מוקדם מדי להמליץ על טיפול לכל החיים בנוגדי-דיכאון לאחר אירוע דיכאון בודד בגיל מבוגר, אך  סבורים שזאת אופצייה שניתן לשקול במטופלים מתאימים.

17/3 דיווח המגיע מ- Arthritis Rheum מציג כי במטופלים עם דלקת פרקים שיגרונית (RA), לטיפול בדוקסיצילין (DOXYLIN) יחד עם מטוטרקסט (ABITREXATE), יש סיכוי טוב יותר להשיג תגובה מאשר לטיפול במטוטרקסט לבד. במחקר השתתפו 66 מטופלים, הסובלים מ- RA פחות משנה, שלא טופלו בעבר בתרופה אנטי-ראומטית משנה מהלך מחלה (DMARD). המטופלים הוקצו אקראית לטיפול במטוטרקסט יחד עם פלצבו, או לטיפול במטוטרקסט יחד עם דוקסיצילין באחד משני מינונים (20 או 100 מ”ג פעמיים ביום). אחרי שנתיים של טיפול, כ- 40% מהמטופלים בכל אחת משתי קבוצות הדוקסיצילין הראו תגובה לטיפול, לפי מדד השיפור ב- 50% של הקולג’ האמריקאי לראומטולוגיה (ACR50), לעומת 12.5% מהמטופלים בקבוצת המטוטרקסט לבד.

החוקרים הסיקו, כי בטיפול במטופלים עם RA מוקדמת, מתן של מטוטרקסט יחד עם דוקסיצילין, עדיף על מתן של מטוטרקסט לבד.

ב-18/3 הגיע אלינו דיווח נוסף מה-ACC שחיזק את הגישה המציעה טיפול אגרסיבי בסטטינים במטופלים בסמוך לאירוע קורונרי. מטה-אנליזה המבוססת על 8 מחקרים אקראיים רחבים של טיפול בסטטינים הוצגה בכנס והראתה כי התחלת טיפול אגרסיבי במינונים גבוהים במהלך שלב אקוטי של אירוע איסכמי מפחיתה תמותה, אוטם חוזר וצורך ברה-וסקולריזציות. המטה אנליזה כללה קרוב ל-16,000 מטופלים שעברו אירוע קורונורי חד (ACS), ואשר חולקו בין קבלת טיפול אגרסיבי בסטטינים, או טיפול קונסרטיבי  עם מינונים סטנדרטיים של סטטינים או פלציבו, במהלך האישפוז בעקבות ה-ACS . התחלת הטיפול בסטטינים הייתה החל מ-6 שעות ועד 10 ימים מהאישפוז, והמעקב נמשך בממוצע 15 חודשים. החוקרים דיווחו ששיעור התמותה מכל סיבה היה 3.1% בקבוצה הטיפול האגרסיבי, לעומת 4% בקבוצה הטיפול השמרני, כלומר ירידה יחסית בסיכון של 25%. גם במדדים אחרים כמו רה-וסקולריזציות , אירועי תעוקה לא יציבה השיעורים היו נמוכים יותר באופן מובהק סטטיסיטי בקבוצה הטיפול האגרסיבי.

19/3 : עוד מחקר מה-ACC שעסק בטיפול באוטם שריר חריף בלב (AMI)  עולה כי Sirolimus-Eluting Stent מדגם Cypher מקטין את הסיכון ל-Target Vessel Failure ()או TVF בקיצור: מדד המשלב את הצורה בטיפול חוזר (Target Vessel Revascularization TVR), הישנות התקף לב ותמותה מסיבה לבבית ), בקרוב ל-50%, בחולים שעברו התקף לב (AMI), בהשוואה לחולים שטופלו בטיפול הסטנדרטי הנוכחי (אנגיופלסטיקה באמצעות בלון וסטנט מתכתי). כאשר בחנו החוקרים את התוצאות שנה אחת לאחר השתלת סטנט סייפר, החוקרים מצאו כי הסיכון ל-TVF היה נמוך ב-49% בקרב מטופלי סייפר, בהשוואה למטופלים בסטנט מתכתי. שיעור TVF בקרב מטופלי סייפר עמד על 7.3%, בהשוואה ל-14.3% בקבוצת המטופלים בסטנט מתכתי ).

מעניין לציין שמחקר נוסף דומה שנעשה עם סטנט מצופה תרופה אחר הנמצא בשוק, ה-TAXUS , לא הראה יעילות גבוהה יותר מול הטיפול הסטנדרטי.

מחקר נוסף – OPTIMIZE-HF., מה-ACC עליו דיווחנו ב-19/3  הציג נתונים מרשימים של ירידה בתמותה ביותר מ-50% בחולי אי ספיקת לב הודות לתחילת טיפול בקרבדילול במהלך האישפוז על רקע אירוע של אי ספיקה..

במחקר השתתפות כ-2400 חולי אי-ספיקת לב עם הפרעה סיסטולית לתפקוד חדר שמאל שנמצאו מתאימים לטיפול בחסמי ביתא. כמחציתם טופלו ב- Carvedilol עם שחרורם מבית החולים, 35% שוחררו עם טיפול בחסם ביתא אחר, ו-16% לא קיבלו טיפול בחסמי ביתא.

החוקרים עקבו אחר המשתתפים למשך 60 ו-90 ימים, תקופת הזמן בה מצויים בסיכון הגדול ביותר לאישפוז חוזר או תמותה.

בזמן המעקב, נמצא כי השימוש ב- Carvedilol קשור בסיכון נמוך יותר לתמותה מסיבה כלשהי 5.6% לעומת 11.1% בקבוצה שאינה מטופלת בחסמי ביתא. מטופלי Carvedilol היו מצויים בסיכון נמוך יותר, אך לא משמעותי, לאישפוז חוזר 29% לעומת 33.3%  וכן חלה ירידה משמעותית בסיכון לתמותה או אישפוז חוזר 32.5% לעומת 42% (בקבוצת הלא-מטופלים. החוקרים מסכמים כי יש להרחיב את השימוש בחוסמי בטא מתאימים לחולי אי ספיקת לב שאין להם התווית נגד לטיפול.

ב-21/3 דיווחנו על תוצאותיו של מחקר חדש מעידות כי מינון נמוך של prednisone מגדיל את הסיכון לדלקת ריאות בחולים הסובלים מדלקת מפרקים שגרונית (RA). החוקרים מציעים כי מתן מינון נמוך של prednisone עלול להיות לא בטיחותי, שכן דלקת ריאות הינה אחד הגורמים העיקריים לתמותה בקרב חולי RA. למרות השימוש השכיח ב-prednisone בקרב חולים אלה, לא מצויים מחקרים שבחנו את השפעתה על הסיכון ללקות בדלקת ריאות. החוקרים בדקו כ-17,000  חולי RA, שגילם הממוצע עמד על 62 שנים, שהשתתפו במחקר ה- National Data Bank Rheumatic Diseases longitudinal study מילאו שאלונים והיו תחת מעקב במשך 3.5 שנים. כאשר ניתחו החוקרים את הקשר בין  מקרי אשפוז בשל דלקת ריאות  למשתנים אחרים, נמצא שמה שהגדיל את הסיכון ללקות בדלקת ריאות היו גיל החולים, מצב העישון, היסטוריה של MI או מחלת ריאות, עליה במשך ה-RA, מספר ה-DMARDs או התרופות הביולוגיות המצויות בשימוש, והמצב התפקודי .

לאחר התאמה לגורמים אלה, נקשר ה-prednisone לעליה בשיעור של 70% בסיכון ללקות בדלקת ריאות. נמצא קשר מנה-תגובה, באופן שבו מינון גדול יותר היה קשור לסיכון גבוה יותר לדלקת ריאות. החוקרים מסכמים כי השימוש ב-prednisone שכיח בקרב חולי RA ולכן מהווה סיכון בריאותי פוטנציאלי חשוב. אולם, הם מציינים בהסתייגות שיש כמובן לקחת בחשבון את ההשלכות השליליות האפשריות  של הפסקת נטילת הטיפול ב-prednisone.

23/3 ממחקר מה- Arch Intern Medעולה כי Ankle-Brachial Index (ABI) הנמדד במנוחה או לאחר מאמץ הוא פקטור חשוב המנבא תמותה. ע”פ הדיווח אפילו בחולים עם ABI תקין במנוחה, ירידה ב-ABI לאחר מאמץ מנבאת את הסיכון. החוקרים מציינים כי חשוב לזהות חולים עם חשד למחלת עורקים פריפרית, המצויים בסיכון מוגבר לאירועים קרדיווסקולרים, בכדי לשלוט במחלה ולתת טיפול הולם. ABI, היחס בין לחץ הדם הסיסטולי בקרסול ולחץ הדם הסיסטולי בזרוע, הוא מבחן פשוט, יעיל, לא-פולשני, להערכת חסימה בגפה בעורקים בגפה תחתונה, וכבדיקת סקר של חולים עם חשד למחלת עורקים פריפרית.

החוקרים מדדו את ערכי ABI במנוחה ולאחר מאמץ וחישבו את הירידה ב-ABI לאחר מאמץ, בהשוואה לערכים המקוריים. במחקר השתתפו 3209 נבדקים, בגיל ממוצע של 63, 71.1% היו גברים. תקופת המעקב הממוצעת עמדה על 8 שנים. שיעורי התמותה במהלך תקופת המעקב עמדו על 41.2% . לאחר תיקנון לגורמי סיכון , הפקטורים המנבאים המשמעותיים לתמותה היו ערכי ABI נמוכים במנוחה, וירידות גדולות יותר בערכי ABI בהשוואה לבסיס לאחר מאמץ . החוקרים מאמינים שזיהוי מוקדם של חולים אלה באמצעות בדיקת ה-ABI יאפשר מתן טיפול מונע והפחתת תמותה. 

23/3 : עוד דיווח מה-ACC מלמד כי ע”פ תוצאות מחקר בשלב – PHASE 3, צפוייה הרחבה של ההתוויה של דרבפואטין אלפא (ARANESP) מקבוצת האריתרופואטינים, כך שתכלול גם מטופלים עם אי ספיקת לב. החוקרים מסבירים כי אנמיה היא סיבוך שכיח של אי ספיקת לב והיא קשורה בתחלואה ותמותה מוגברות. עם זאת, כיום,  התווית של דרבפואטין אלפא, שניתנת כטיפול לאנמיה, כוללת אזהרה כנגד מתן של התרופה למטופלים עם אי ספיקת לב או מחלת כלי דם, מכיוון שהדבר עלול להחמיר את המחלה.

במחקר השתתפו 165 מטופלים עם אי ספיקת לב סימפטומטית (NYHA II-IV) ואנמיה (המוגלובין ברמות של 9.0-12.5 גרדל). המטופלים הוקצו אקראית לטיפול בדרבפואטין במינון 0.75 מגקג או במינון 0.50 מג או לטיפול בפלצבו, פעם בשבועיים, במשך 26 שבועות. רמת ההמוגלובין מטרה  היתה 14.0 גרדל.

החוקרים מדווחים, שרמת ההמוגלובין השתפרה במידה דומה בשתי קבוצות הטיפול, וכך  גם מרחק ההליכה ב- 6 דקות , בהשוואה לקבוצת הפלצבו.

25/3 : דיווח מעורר מחלוקת  מה-BMJ  : חוקרים בריטים שערכו מטה-אנליזה לא מצאו עדות מבוססת לפיה לצריכת חומצות שומן אומגה-3 למשך חצי שנה, יש השפעה מיטיבה  ברורה על תמותה, אירועים קרדיווסקולרים, או סרטן. ההנחיות בבריטניה מעודדות הגברת צריכת שמן דגים, בעיקר לאחר MI. בכדי לבדוק אם יש מקום להמלצות אלו, החוקרים בדקו 48 מחקרים רנדומלים (RCT), שכללו קרוב ל-37,000 משתתפים, ו-41 מחקרי עוקבה, שכללו למעלה מ-570,000 משתתפים. בכלל המחקרים נמצא אמנם סיכון יחסי לתמותה (RR) של 0.87, בקרב נבדקים שצרכו אומגה-3, אולם, כאשר החוקרים התמקדו ב-25 המחקרים הרנדומלים האיכותיים הסיכון היחסי עמד על 0.97 בלבד.

החוקרים מציעים להמשיך ולעודד את הציבור להגביר את צריכת שמן הדגים לאחר MI, אך סבורים שיש להמשיך ולבחון את העדויות. לדעתם, כנראה שאין מקום להמליץ על הגדלת הצריכה של חומצות שומן אומגה-3 בחולים הסובלים מתעוקה, אך שלא עברו MI.

26/3 דיווח נוסף מה-ACC   מגלה לנו כי שימוש בתומכן מפריש תרופה (DES) עשוי אמנם למנוע חמישה target vessel revascularizations (TVRs), אולם הוא עלול לגרום לשלושה התקפי לב או מוות בשל תרומבוזיס מאוחר.

במחקר  הנקרא BASKET-LATE (Basel Stent Cost-effectiveness Trial—Late Thrombotic Events), עקבו אחר 746  מהמטופלים, שלא סבלו מארועי לב חמורים (MACE) לאחר תקופה של שישה חודשים ממועד השתלת הסטנטים (כלומר, עד להפסקת השימוש בקלופידוגרל (PLAVIX) ועקבו אחריהם לתקופה של 12 חודשים נוספים. לפיכך, המעקב נערך לאורך 18 חודשים בסך הכל.

מטרת המחקר היתה לקבוע את שיעור ותזמון ארועי הלב הקשורים לתרומבוזיס בתומכן, במטופלים שטופלו בתומכני מתכת לעומת אלו שטופלו בסטנטים מצופי תרופה –DES.

נמצא כי בעוד ששיעור ארועי הלב החמורים,  ה-MACE , לא היה שונה בין שתי הקבוצות, שיעור ארועי ה- nonfatal MIוארועי המוות הקרדיאלי היה גבוה יותר בצורה משמעותית במטופלים שטופלו ב-DES.

החוקר הראשי מציין  כי הוא מודע לכך שמחקר זה אינו מהווה עדיין עדות מספקת, אך לדעתו יש למצוא דרכים חדשות למניעת תרומבוזיס מאוחרים בסטנטים, וזאת בשל העלייה הוודאית במספר הארועים הללו לאור הגידול העצום במס’ המטופלים ב-DES. לדעתו, טיפול ממושך יותר בנוגדי טסיות (קלופידוגרל + אספירין)  עשוי להיות הפתרון הנוכחי המוצלח ביותר ובעתיד יהיו אלו אולי תומכנים חדשים בעלי יכולת למנוע אירועים אלה. 

26/3 אילו תרופות לחולי סוכרת מגינות יותר מפני תמותה קרדיווסקולרית ?

Am J Cardiol מציג מחקר לפיו בהשוואה לטיפול בסולפונילאוראה (GLIBETIC) בלבד, טיפול בתרופות המגבירות את הרגישות לאינסולין, כמו מטפורמין (GLUCOPHAGE) ותיאזולידינדיונים (AVANDIA), מפחית את הסיכון לאוטם בשריר הלב (MI) בסוכרתיים.

המחקר בא לבדוק האם בטיפול בסכרת מסוג 2, יש לטיפול תרופתי מסוים יתרון על פני טיפול אחר, מבחינת הסיכון הקרדיו-וסקולרי. במחקר נכללו מטופלים עם סוכרת, שאושפזו באיזור פילדלפיה בשל MI ראשון, במהלך תקופה של 56 חודשים.

לכל מטופל שעבר MI, התאימו החוקרים 4 מטופלי השוואתיים  עם סוכרת שלא עברו MI כקבוצת בקרה. אחרי התאמה של הנתונים לפי משתנים שונים, נראה כי בהשוואה לטיפול בסולפונילאוראה בלבד, הסיכון היחסי  ל- MI עמד על 0.33 בטיפול בתיאזולידינדיונים ועל 0.48 בטיפול במטפורמין .החוקרים מדווחים עוד, כי הוספה של תיאזולידינדיונים לסולפונילאורה, מביאה להפחתה מובהקת בסיכון ל- MI אך  הוספה של מטפורמין לסולפונילאוראה, לא מביאה להפחתה בסיכון. החוקרים מזהירים עם זאת, שאת התועלת שיש לתרופות אלה, יש לאזן עם תופעות הלוואי שיש להן, כמו החמרה של אי ספיקת לב בשימוש בתיאזולידינדיונים.

26/3 מה-Arch Neurol  אנו לומדים כי נטילת תרופות להפחתת לחץ דם, ובעיקר תרופות משתנות, עשויות להיות קשורות לשכיחות נמוכה יותר של אלצהיימר. החוקרים בדקו אירעות של AD בקרב כ-3,300  מטופלים קשישים מדינת יוטה, כאשר בין 1995 ל-1997 בוצע במשתתפים אלה ראיון והערכת מצב דמנציה, ושימוש בתרופות מרשם וללא מרשם. משתתפים אשר הוגדרו כסובלים מ-AD בעת הראיון הוצאו מהמחקר. הערכת מצב מחודשת בוצעה לאחר 3 שנים.  מתוך כלל המשתתפים, כ- 1500 השתמשו בתרופות ללחץ דם, מול כ- 1800 שלא השתמשו בתרופות ליתר לחץ דם. נמצא שמשתתפים אשר נטלו תרופות ליתר לחץ דם בתחילת המחקר היו בסיכון מופחת לפתח AD בהשוואה למטופלים אשר לא נטלו תרופות אלה. סיכון מופחת זה נשמר גם לאחר שנלקחו בחשבון גורמי סיכון נוספים כמו גיל, מין, כולסטרול גבוה, סוכרת וסיכון גנטי. כאשר בוצע ניתוח לפי סוג התרופות נמצא שדווקא שימוש בתרופות משתנות היה קשור באופן חזק עוד יותר בהפחתת סיכון ל-AD . באופן ספציפי עוד יותר, שימוש במשתנים מקבוצת potassium-sparing אשר מכילים רכיבים נוספים המיועדים לשמירת רמות של מינרלים בגוף, היו קשורים להפחתה של מעל 70% בסיכון ל-AD . טיפול בחוסמי בטא וחוסמי סידן מקבוצת ה-dihydropyridine היו קשורים להפחתה קלה בלבד בסיכון ל-AD , בעוד שחוסמי ACE לא נמצאו כקשורים לירידה או עלייה בסיכון ל-AD .

ב-27/3 התקבל דיווח מעודד מה-NEJM לפיו מחקר חדש מוצא כי הפחתת רמות ה-LDL-כולסטרול לטווח הארוך עשויה להפחית את הסיכון להופעת מחלת לב כלילית (CHD) בשיעור של עד 88%. הממצאים מעידים גם על יעד חדש אפשרי לטיפול המפחית את רמות הליפידים.  בכדי לחקור את ההשפעה ארוכת הטווח של הפחתת LDL כולסטרול  בחנו החוקרים את הסיכון להתרחשות ארועי CHD בקרב כ-13,000 נבדקים שנרשמו למחקר ה-Atherosclerosis Risk in Communities study. מעקב נערך אחר הנבדקים לאורך 15 שנים והם חולקו לשתי קבוצות בהתבסס על הימצאות וריאנטים ברצף של הגן PCSK9, שנקשר לרמות נמוכות של LDL-כולסטרול.

בקרב 2.6% מהנבדקים השחורים נמצאו מוטציות nonsense בגן PCSK9, שנקשרו לירידה בשיעור של 28% ברמות ה-LDL-כולסטרול ולירידה בשיעור של 88% בסיכון ל-CHD. שיעור מקרי הימצאות וריאנטים ברצף הגן PCSK9 בקרב הנבדקים ממוצא לבן עמד על ערך של 3.2%, והם נקשרו לירידה בשיעור של 15% ברמות ה-LDL-כולסטרול ולהפחתה בשיעור של 47% בסיכון ל-CHD. במאמר מערכת מצורף מצוין כי הממצאים החדשים מעידים על צורך להגדיל את המאמצים להפחתת רמות ה-LDL-כולסטרול בקרב אנשים צעירים יותר באמצעות עידוד לצריכת תזונה בריאה והפחתת שיעור המקרים של השמנת-יתר. עוד נכתב כי אפילו הצלחות קטנות אך ממושכות בהורדת ה-LDL כולסטרול ישיגו  תועלת בשל הפחתת הסיכון המאוד משמעותיות להתפתחות מחלת לב.

ב-29/3 , דיווח ה-Circulation  שע”פ מחקר פרוספקטיבי עולה כי קיים קשר פרופורציונלי הפוך בין צריכת המגנזיום ובין הסיכון להתפתחות סינדרום מטבולי בצעירים.

החוקרים בדקו את הקשר בין צריכת מגנזיום ובין שכיחות הסינדרום המטבולי בכ-4600 אמריקאים, בגילאי 18-30, שלא אובחנו מעולם עם סינדרום מטבולי או סוכרת. הקריטריונים לסינדרום מטבולי הם אלו שהוגדרו לפי National Cholesterol Education Program/Adult Treatment Panel III (NCEP ATP III). מראיינים הציגו שאלונים בנושא התזונה, בכדי להעריך את סוג הדיאטה, ובאמצעות מאגר וחישוב הנתונים שפותח ע”י Minnesota Nutrition Coordinating Center, גזרו את רמת צריכת המגנזיום.

במהלך 15 שנות המעקב, נמצא קשר הפוך בין צריכת מגנזיום ובין שכיחות סינדרום מטבולי, גם לאחר תיקנון למשתנים משמעותיים כמו אורח החיים והתזונה, ולמצב בתחילת המחקר של כל אחד מהמרכיבים של הסינדרום המטבולי.

כך למשל, בהשוואה למשתתפים ברביעון התחתון של צריכת מגנזיום, למשתתפים ברביעון העליון חושב סיכון יחסי  להופעת סינדרום מטבולי של 0.69.

מהממצאים עולה כי מבוגרים-צעירים עם צריכה מוגברת של מגנזיום, מצויים בסיכון נמוך יותר לפתח סינדרום מטבולי.בנוסף, מציינים החוקרים כי מחקרים אפידמיולוגיים וניסויים קליניים הראו כבר כי צריכת מגנזיום עשויה לשפר אף את הרגישות לאינסולין.

30/3 סוכרת ודכאון הילכו יחדיו ?  ובכן, לפי מחקר מה- Diabetes Care עולה כי כ-25% מחולי סוכרת מסוג 1 או מסוג 2 מפתחים תסמיני דיכאון.  לא נמצא הבדל משמעותי בשכיחות הדיכאון בין קבוצות אתניות, או סוגי הסוכרת.

מרבית המשתתפים שסווגו כסובלים מדכאון היו מרוצים מהטיפול שקיבלו, בין אם היה תרופתי, פסיכולוגי או אלטרנטיבי.  המחברים מסכמים כי לאור הממצאים, הגברת בדיקות הסקר והטיפול בדיכאון עשויה להועיל לכלל חולי סכרת מסוג 1 או מסוג 2.