תוצאות מחקר אקראי שנערך בגרמניה שפורסמו לאחרונה מעידות כי טיפול משפחתי יעיל במקרים של התנהגות בריונית בקרב נערים.

החוקרים כותבים כי 10%-30% מהנערים מעורבים במקרי התנהגות בריונית הנובעת מתחושת זעם מוגבר, מיחסים בין-אישיים בלתי-תקינים ומאיכות חיים ירודה. הם ניסו לקבוע את יעילותו של טיפול פסיכולוגי בלבד בהפחתת תחושות הכעס, בשיפור ההתנהגות והיכולת ליצור יחסים בין-אישיים ובשיפור איכות החיים של בחורים צעירים המתנהגים בבריונות.

במסגרת המחקר שנמשך 6 חודשים השתתפו 22 נערים שהתנהגו בבריונות בתוכנית טיפול משפחתית. קבוצת הביקורת, שהורכבה מ-22 נערים, השתתפה בתוכנית ללא התערבות. ה-Adolescents Risky-Behavior Scale (או ARBS), ה-State-Trait Anger Expression Inventory (או STAXI), ה-Inventory of Interpersonal Problems (או IIP-D), וה-Short Form 36 Health Survey (או SF-36) מולאו בכל שבועיים ובבדיקת מעקב לאחר 12 חודשים.  

על-פי עקרון כוונת הטיפול, הופיעה ירידה גדולה יותר בשיעור המתנהגים בבריונות בקרב קבוצת הטיפול המשפחתי, בהשוואה למצב בקבוצת הביקורת (מ-22 נערים ל-6 נערים לעומת מ-22 ל-20). לאחר 6 חודשים נמצאו הבדלים מובהקים סטטיסטית בכל סקאלות ה-ARBS, בחלק מסקאלות ה-STAXI וה-IIP-D ובחלק מסקאלות ה-SF-36.

ירידה בביטוי זעם נקשרה להפחתה בדרוג בכמה סקאלות של ה-ARBS, IIP-D, וה-SF-36. לאחר שנת המעקב, נמצא כי השפעות הטיפול יציבות ונשמרות לאורך זמן. בהשוואה לקבוצת הביקורת, נתקבלה בקבוצה שעברה טיפול משפחתי ירידה גדולה יותר באופן מובהק סטטיסטית בשיעור השימוש בסמים, בשיעור המעשנים, בשיעור שתיית האלכוהול, בשיעור השימוש המוגזם באמצעי התקשורת, בשיעור קיום יחסי מין ללא קונדום, בשיעור קיום יחסי מין תחת השפעת סמים או אלכוהול ובשיעור התנהגות מינית חסרת עכבות.

מגבלות המחקר כוללות גודל מדגם קטן יחסית, מדגם שכלל בחורים צעירים בלבד, מדגם שהורכב מצעירים אגרסיביים במידה מתונה ללא תיק פלילי ובעלי אמצעים להשתתף בטיפול, משך מחקר של 6 חודשים בלבד, ואוכלוסיה סלקטיבית יחסית.

החוקרים כותבים כי תוצאות המחקר מעידות שטיפול משפחתי מהווה שיטה יעילה להפחתת תחושת הזעם ולשיפור היחסים הבין-אישיים של בחורים המתנהגים בבריונות. הם מסכמים כי הממצאים מעידים שאפילו בחורים בריונים יכולים להשתתף בטיפול משפחתי וכי מסגרת הזמן החופשית והמשך הזמן הקצר יחסית שנדרש להשקיע עודדו את ההענות לטיפול.

לידיעה במדסקייפ

Pediatrics. 2005;116:e247-e254