ICD מניעתי נקשר ליתרון הישרדותי בחולים עם מגוון מצבים לבביים אשר מעלים את הסיכון להפרעת קצב חדרית. עם זאת, היה זה לא ברור אם יתרון זה קיים גם אצל חולים אשר עברו לאחרונה אוטם שריר הלב.

במחקר השתתפו 674 חולים אשר קיבלו או לא קיבלו באופן אקראי ICD בתוך 40 יום מהיום בו עברו אוטם שריר הלב.

הנבדקים המתאימים נדרשו ל-ejection fraction של לא יותר מ-0.35. משך המעקב הממוצע היה 30 חודשים.

התמותה הכללית לא הושפעה משימוש בשתל. 62 נבדקים מקבוצת ICD נפטרו, בהשוואה ל-58 בקבוצת הביקורת.

בקבוצת ICD היו 12 מקרי מוות הקשורים להפרעת קצב בהשוואה ל-29 מקרים בקבוצת הביקורת, הפחתה בסיכון של 58% (p = 0.009). לעומת זאת, לגבי סיבות מוות אחרות, המספרים היו הפוכים בקבוצות ה-ICD והביקורת, 50 ו-29 בהתאמה. לכן, לחולים אשר טופלו ע”י ICD היה סיכוי של 75% יותר למות מסיבות שאינן אריתמיות בהשוואה לביקורת (p = 0.02).

הסיבה לעלייה בתמותה מסיבות לא אריתמיות אינה ברורה. ההסבר הסביר ביותר הוא שהחולים אשר “ניצלו” ממיתה הקשורה להפרעת קצב ע”י טיפול ה-ICD הם גם בסיכון גבוה למיתה מסיבות לבביות אחרות.

על סמך ממצאים אלו ואחרים, אומרים החוקרים כי לא ניתן להמליץ על השתלה שגרתית של ICD לכל החולים עם תפקוד לקוי של חדר שמאל לאחר אוטם שריר הלב. הטיפול צריך להיות אינדיבידואלי על פי סיכון החולה למוות לבבי פתאומי בהשוואה לסיכון למוות מסיבות אחרות.

N Engl J Med 2004;351:2481-2488,2540-2542.

לידיעה במדסקייפ