על-פי דיווח שפורסם לאחרונה, התקף איסכמי זמני (TIA) מעלה פרוגנוזה לא קלה.

אחד החוקרים, ד”ר Daffertshofer , מסביר בראיון כי TIAs אינם צורה קלה יותר של שבץ, אך הם כרוכים בסיכון גבוה למדי לפגיעה עוקבת בבריאות בטווח הקצר.

החוקרים ערכו השוואה בקרב קבוצה מייצגת גדולה של חולים מאושפזים שחוו TIA (כ-1380 נבדקים) ושל חולים מאושפזים שחוו שבץ (3855 נבדקים) על-פי האיבחון, משך השהייה בבית החולים, הופעת סיבוכים והתוצאה בעת השחרור וכעבור 6 חודשים.

יותר ממחצית החולים שסבלו מ-TIA הגיעו לבית החולים בתוך 3 שעות מהופעת הסימפטומים ורובם עברו בדיקת CT או MRI של המוח. הטיפול שקיבלו לא נבדל משמעותית מהטיפול שניתן לחולים שלקו בשבץ.

במהלך השהייה בבית החולים הופיעו דלקות ראיות או זיהומים בדרכי השתן בקרב 8% מהנבדקים בקבוצת ה-TIA לעומת 19% מהנבדקים בקבוצת השבץ. 2% מחולי ה-TIA חוו ארוע קרדיווסקולרי (לעומת 4% מחולי השבץ) וב-8% מחולי ה-TIA התרחש שבץ במהלך שהייתם בבית החולים.

שיעור התמותה בבית החולים עמד על 2.2% בקבוצת ה-TIA (לעומת 8.6% בקבוצת השבץ), ו-5% מחולי ה-TIA (לעומת 10% מחולי השבץ) נפטרו בתוך 6 חודשים לאחר הגעתם לבית החולים. 5% מחולי ה-TIA חוו שבץ לאחר השחרור לעומת 6% מחולי השבץ בהם התרחשה הישנות.

חזאים בלתי-תלויים לתמותה או לתלות בחולי ה-TIA לאחר 6 חודשים כללו גיל מעל 60 שנים, תסחיף קרדיוגני, והופעת אוטם חדש הנראה ב-CT או ב-MRI. דרוגי סקאלת Rankin מותאמים בתחילת המחקר ובעת השחרור היו החזאים החזקים ביותר לתמותה או לתלות.

החוקרים כותבים כי לדעתם על האבחנה האקוטית להיות תמיד “התקף מוח” ויש להעריך את החולים מיד ובאופן דומה, במידה והסימפטומים נעלמו ובמידה ולא.

ד”ר Daffertshofer מסביר כי יש לשקול מחדש את הגדרת ה-TIA וכי נראה שהגדרת משך זמן של 24 שעות איננו מספיק (עליו להתקצר) ושקיימת בעיה ביצירת הגדרה קלינית טהורה.

ד”ר Daffertshofer מדגיש כי על הגישה האבחנתית להיות זהה ועל הגישה הטיפולית להיות שונה, בייחוד כאשר מדובר על הטיפול ההיפר-אקוטי.

לדוגמא, הוא מציין כי אין לתת לחולי TIA טיפול תרומבוליטי ועליהם לקבל חומרים אנטי-תרומבוטיים רק במקרים מיוחדים מאוד.