עד היום לא הוכח קשר בין ביצוע של פעילות גופנית ובין הסיכון לפתח דמנציה.

מחקרים קודמים מצאו קשר מסוים בין הליכה מרובה ובין סיכון מופחת לפתח דמנציה, אולם

מצאו גם ראיות סותרות לקשר זה.

במחקר זה נבדק הקשר בין פעילות גופנית מתונה ובין הסיכון למחלה, בקוהורט של גברים מבוגרים.

המחקר כלל למעלה מ- 2000 גברים בגילאי 71 עד 93, שהשתתפו ב- Honolulu-Asia Aging Study. נבדקים שהיו חסרי יכולת גופנית לבצע פעילות מתונה נפסלו מהשתתפות במחקר, וכך גם כאלו שסבלו מנסיגה קוגניטיבית לפני תחילת המעקב, כמו גם נבדקים שסבלו ממחלת פרקינסון, ואשר עברו ארועים מוחיים, ולבסוף גם אלו שעישנו.

מקרים של דמנציה אובחנו תוך שימוש בפרוטוקול נוקשה שכלל מבחנים קוגניטיבים, הערכה נוירולוגית, ואנמנזה שנלקחה מבני משפחה. מקרי דמנציה סווגו כקשורים במחלת אלצהיימר, בדמנציה וסקולרית, או במחלות אחרות. מעקב ממוצע נמשך 4 עד 8 שנים.

כ-  150 מקרים של דמנציה אובחנו במדגם, מרביתם על רקע מחלת אלצהיימר, חלקם על רקע וסקולרי, ומיעוטם על רקע אתיולוגיה שונה או מעורבת. הגיל הממוצע לאבחנה היה 84 שנים.

החוקרים מצאו כי נבדקים שהלכו פחות, היו בסיכון מוגבר לפתח דמנציה, בהשוואה לנבדקים שהלכו מרחקים ניכרים יותר. הסיכון לדמנציה בנבדקים שמרחק ההליכה היומי שלהם היה פחות מ- 400 מטר, היה כמעט כפול בהשוואה לאלו שהלכו יותר מ- 3 ק”מ בכל יום. קשר זה היה מובהק רק בחולים עם דמנציה על רקע מחלת אלצהיימר.

התוצאות נותרו דומות גם לאחר תיקון עבור המצב הקוגניטיבי ההתחלתי של הנבדקים, וגורמי סיכון אחרים למחלה.

מהמחקר עולה כי גברים מבוגרים הנוהגים ללכת מרחקים ארוכים יותר באופן סדיר, נמצאים בסיכון מופחת לפתח דמנציה. יש לעודד מבוגרים בעלי יכולת גופנית לכך ללכת באופן סדיר, ולקיים אורח חיים פעיל בכלל, קובעים החוקרים.

הערת העורך:  זהו מחקר חשוב שאת המסר שלו ראוי שנעביר למטופלינו המבוגרים הנמצאים בסיכון כזה או אחר לפתח דמנציה. העובדה שהליכה סדירה ואורח חיים פעיל גם תתרום באופן חיובי ומשמעותי להורדת הסיכון הקרדיווסקולרי רק צריכה לחזק המלצה זו ראו להדגיש כי תוצאות אלו משויכות לדמנציה על רקע וסקולרי ולא למחלת האלצהימר שסיבתה קרוב לודאי אינה על רקע וסקולרי.

למאמר