במאמר המערכת של המהדורה המקוונת של ה-LANCET עוסקים העורכים בפרשת הויוקס. גם הם, לצד הבעת הערכה לפעולה של MSD , מעלים מס’ שאלות ותהיות.

השאלה הראשונה נוגעת לכל קבוצת ה-COX-2 שלהערכתם ה”היסטוריה”הקצרה שלהם בשוק מעוררת שאלות לגבי בטיחותן, וכן מדוע למרות העדויות הרבות שהצטברו על הסיכון הקרדיווסקולרי הכרוך בטיפול בויוקס, לקח ל-FDA ול-MSD כל כך הרבה זמן להגיע להחלטה על הפסקת השיווק.

המאמר מזכיר שהסיפור מתחיל ב-1999 עם אישור ה-FDA לשתי המולקולות: רופקוקסיב (ויוקס) וסלקוקסיב (סלקוקס, סלברה) . שני מחקרים גדולים שמיצבו את השימוש בתרופות אלו היו ה-VIGOR (על רופקוקסיב), וה-CLASS (על סלקוקסיב) כשהאינדיקציה הראשית הייתה טיפול בכאבים הנובעים ממצבים שונים. מאז נוספו מס’ תרופות נוספות, דור שני, מקבוצה זו והן כוללות את: valdecoxib, parecoxib, etoricoxib,lumiracoxib כשהאינדיקציות דומות והתרופות הללו מוגדרות כ-ME TOO .

למרות שמחקר ה-CLASS לא מצא כל הבדל בסיכון לאירועים קרדיווסקולרים בין סלקוקסיב לאיבוברופן או דיקלופנק (שני חומרים נפוצים מקבוצת ה-NSAIDS המוכרים גם בשמות מסחריים כמו נורופן וולטרן) , הרי שבמחקר ה-VIGOR הוצגו תוצאות מובהקות של עלייה בסיכון קרדיווסקולרי (אוטם שריר הלב)  במשתמשי הרופקוקסיב בהשוואה לנפרוקסן.

נתונים מדאיגים אלה אף הובהרו בשנה שלאחר מכן במאמר שפורסם ב-JAMA שבו הדגישו הכותבים את פרופיל תופעות הלואי הקרדיווסקולרי של תרופות ה-COX-2. הדאגות הללו אף גרמו ל-FDA לבצע שינוי בעלון בשנת 2002 אשר ישקף את המימצאים ממחקר ה-VIGOR . למרות זאת, ולמרות העדויות הנערמות על הסיכון הקרדיווסקולרי של רופקוקסיב, ביצעה MSD קמפיין אגרסיבי ישיר לצרכן (כזכור , גם בארץ) .

מה אם כן גרם לחברה לשנות את החלטתה באופן כה קיצוני ? נראה, שכאשר הנתונים האחרונים של מחקר ה-PPROVE ,( שהיה רב מרכזי, אקראי, מבוקר פלצבו וכפול סמיות שניסה לבחון את השפעת התרופה על חזרה של פוליפים במעי בקרב 2,600 משתתפים), הגיעו לחברה, והצביעו על סיכון גבוה יותר לאירועים קרדיווסקולרים, הוחלט על הפסקה טרם המועד המתוכנן של המחקר, ועל הפסקת שיווק הויוקס.

שאלת המפתח נותרה בעינה: מדוע זוהה הסיכון רק במחקר קטן יחסית לשימוש חריג של התרופה, לאחר שכבר הייתה מאושרת במשך מס’ שנים לאינדיקציות אחרות ונרשמה למליוני מטופלים ? נשיא MSD מעבדות מחקר אמר באחרונה ש-MSD האמינה תמיד שמחקרים פרוספקטיביים ומבוקרים הם הדרך הטובה ביותר להעריך בטיחות בצורה נאותה, ומכיוון שמחקר ה-APPROVE היה כזה, החברה החליטה לקבל את התוצאות. אבל, “אין זה סביר שמחקר ה-APPROVE תוכנן מלכתחילה כדי להעריך את הבטיחות של הויוקס כיעד ראשי”, טוענים עורכי הלנצט …  

שאלה נוספת שמעלים עורכי ה-LANCET נוגעת לשאר תכשירי ה-COX-2 . למרות שמחקר ה-TARGET שפורסם בלנצט באוגוסט השנה שהיה המחקר הגדול ביותר של תרופות מקבוצה זו נכשל בהדגמת הבדל סטטיסטי מובהק בתופעות הלואי הקרדיווסקולריות בין lumiracoxib ונפרוקסן, יותר מטופלים מקבוצת ה-lumiracoxib עברו אוטם שריר הלב.

עורכי הלנצט סבורים שרופאים צריכים להיות מודעים יותר לאופי הפרלימינרי של מידע על בטיחות ויעילות של תרופות חדשות. לגבי רופקוקסיב המידע הבטיחותי המקורי התבסס על תוצאות בכ-5,000 מטופלים. בהשוואה ל-2 מיליון המשתמשים בתרופה עד לשבוע האחרון, זהו מספר קטן מאוד…וזה יכול להסביר כיצד תופעת לואי כל כך משמעותית “פוספסה” במחקרים הראשונים שהיוו את הבסיס לאישור התרופה.

גם חברות תרופות צריכות גם ללמוד את השיעור והלקח, סבורים עורכי הלנצט. תגובת MSD הייתה נכונה בהקשר של פיסת המידע האחרונה, אך התמונה האמיתית של סיכון קרדיווסקולרי הייתה ידועה כבר מזה זמן מה, ואין ספק שההגנה הנמרצת של MSD על התרופה הייתה שגוייה. אם הסכנות שנקשרו לויוקס לא היו מוכחות או אפילו אפשריות, היו לאנשי MSD צריכים להיות הנתונים המראים זאת, ולא היה צורך לחכות למחקר קטן ו”צדדי” מבחינת השימוש בתרופה כדי לגרום לחברה לסגת לאחור בצורה כה קיצונית. המטופלים, הם אלו שבסופו של דבר משלמים את המחיר ונותרים נבוכים: על מי אפשר לסמוך ? הם ודאי שואלים…

ולבסוף, רשויות התרופות חייבות כעת להעריך מחדש את הבטיחות והיעילות הנדרשים בעת הרישום של תרופה חדשה. אין ספק שמדובר בתהליך מורכב ומסובך שצריך לקחת בחשבון את מצב המחלה שבה התרופה מטפלת, החלופות הטיפוליות הקיימות, ויחס התועלת/סיכון של הטיפול החדש. סיפור היוקס הוא אחד מסיפורי השיווק האגרסיבי העיוור שבו פועל יצרן כמו MSD ורשויות שאננות מידי.

“אנו זקוקים להצהרה ברורה מכל השחקנים בסיפור זה כדי לוודא שהלקח נלמד” קוראים עורכי הלנצט למעורבים בפרשה מעציבה זו. “ללא רשויות שיעמדו על המשמר בעתיד, הרופאים ימשיכו לקבל מידע מוטעה או לא מלא, והמטופלים ימשיכו להיות בסכנה.”

למאמר המערכת