ילד בן 10  הופנה ממחלקה פסיכיאטרית לילדים לחדר מיון. יום לפני ההפניה התלונן הילד על כאבים בחזה, פלפיטציות, הזעה מרובה, סחרחורת, הקאות וכאבי בטן. וזאת לאחר מספר ימים שהתלונן שאין לו תאבון ויש לו שלשול קל. הילד  ידוע  כחולה  .ADHD לאחרונה היה מאושפז בגלל התקף של מניה.

עוד התברר כי בעבר סבל הילד מאסתמה, מירידה בתפקוד בלוטת התריס ומהתכווצויות.  הילד נטל מספר תרופות, כולל methylphenidate, escitalopram, oxycarbazine, clonidine, depakote.  Levothyroxine    ניתן נגד הפעילות הירודה של בלוטת התריס. הילד קיבל גם  lithium בגלל מצבו הנפשי. בהיותו במחלקה הפסיכיאטרית, מצבו הנפשי של הילד הורע, והמינון הועלה ל 600 מ”ג פעמיים ביום מספר ימים לפני תחילת הכאבים בחזה. 

            לחדר המיון הילד התקבל במצב ערני, אך סבל מבעיות התמצאות. חום גופו  תקין ולמרות זאת הרבה להזיע. קצב הלב היה מהיר.

            בבדיקות המעבדה נמצא ספירת דם, ורמת האלקטרוליטים בדם תקינות. רמות TSH ו  4T  גם הן תקינות.

            אלקטרוקרדיוגרם הראה tachyarrhythmia   עם קומפלקסים   QRS רחבים. ההפרעות בלב אובחנו כ  ventricular tachycardia.  עלה חשד כי הילד סובל  מהרעלת ליתיום ואמנם בבדיקת דם לרמת ליתיום נמצא, שהרמה הייתה  3.1 מיליאקוולנט לליטר, פי שנים מהמותר.

            הילד קיבל טיפול לתיקון הפרעות הקצב, – שתי זריקות של לידוקאין ללא הועיל.  וכן טיפול לזרז את הפרשת הליתיום בשתן – הזלפה  תוך ורידית של  מי מלח וביכרבונט.   וכן,  הזלפה של procaine amide תוך ורידי. טיפול זה ייצב  את קצב הלב וההפרעות  בקומפלקס QRS.

תפקוד הכליות נשאר תקין. הטיפול ב procaine amide   נמשך כארבעה ימים ולאחר הפסקתו לא חזרו הפרעות הקצב. בדיקת אקוקרדיוגרפית שללה ליקויים אנטומיים בלב  ומצא שהתפקוד הססטולי מצוין.

            הרופאים, אשר הפסיקו את כל התרופות  הפסיכיאטריות שהילד קיבל, המליצו בשלב זה לחזור ולתת את כל התרופות מלבד ליתיום. הרופאים הסתמכו על  תיאור מקרה של חולה מבוגר שסבל מהרעלת ליתיום.  כאשר חודש הטיפול בליתיום הופיעו תופעות לוואי, חריפות מאלה שהיו בהרעלה הקודמת.

            בדיון, הרופאים מציינים מספר עובדות חשובות לגבי הרעלת ליתיום. לליתיום טווח מינון  צר מאד, ובנקל אפשר לעבור למינון יתר. הסיכון גדול יותר כאשר קיימים בנוסף, מצבי התייבשות ורמות נמוכות של נטרן  בדם. 

בתנאים של ההרעלה חריפה הסיכון פחות, כי קצב הפרשת הליתיום מן הגוף מהיר. לעומת זאת, בחולים המקבלים ליתיום באופן קבוע, העלאת המינון מסוכנת. חולים המקבלים ליתיום באופן קבוע, קצב הפרשת התרופה איטי יותר והחומר נאגר ברקמות.  לכן במקרים בהם יש צורך בהעלאת המינון, יש לעשות זאת עם ניטור  קצב הלב.  

  בנוסף להפרעות בלב, התמונה הקלינית יכולה להיות גם בחילה, הקאות וכאבי בטן.  וכן  דיכוי של תפקוד בלוטת התריס, עשוי להיות ביטוי להרעלת ליתיום. 

            הרופאים סברו שהסיבה העיקרית להפרעה בקצב הלב היתה  הרעלת ליתיום, ואכן נטילת התרופות ללא ליתיום לא פגעה בקצב הלב. עם זה  ידוע, שגם לתרופות הנוספות שהחולה קיבל, פוטנציאל לגרום להפרעות בקצב הלב. 

בסיכום, מסקנת המחברים היא, ילדים המקבלים ליתיום חייבים להיות במעקב אלקטרוקרדיוגרפי, ובמיוחד כאשר נרשמת עלייה במינון.

התיאור הופיע בעיתון  Pediatrics מחודש אוגוסט 2004.