מיקרוהיפמה מוגדרת כתרחיף של כדוריות דם אדומות בלשכה הקדמית ללא היווצרות קריש. מצב כזה קורה לעיתים קרובות באנשים שנחבלו בעיניהם חבלה כהה שלא גרמה לקרע בכדור העין. פחיסת העין כתוצאה מהמכה, גורמת להתרחבות בציר האקווטוריאלי ולנזק לכלי הדם בקשתית ובגוף העטרה, אשר נמתחים מדי. המנגנונים הטבעיים אשר עוצרים את הדימום כוללים טמפונדה מהלחץ התוך-עייני, ספזם של כלי הדם ויצירת קריש במקום הפגיעה בשלמות כלי הדם. החבלות הגורמות למיקרוהיפמה דומות במהותן לחבלות הקשות יותר הגורמות להיפמה ועשויות לכן לגרום גם לפגיעה בשלמות אפיתל הקרנית (ארוזיה), איריטיס טראומטית, מידריאזיס, אירידודיאליזיס, ציקלודיאליזיס, ונזק לזוית, עדשה, קוטב אחורי ואף לארובה.

שני הסיבוכים המשמעותיים ביותר של מיקרוהיפמה טראומטית הינם עליית לחץ תוך-עייני ודימום חוזר. עליית לחץ תוך-עייני יכול לגרום לחסימה של כלי הדם ברשתית ולפגיעה גלאוקומטוטית. חולים עם sickle-cell trait or disease חשופים במיוחד לסיבוכים אלה.

עליית לחץ תוך-עייני יכולה להתרחש באופן חריף, משנית לחסימת הטרבקולום באריתרוציטים, טסיות או פיברין, או באופן כרוני כתוצאה מתהליכים של descemetization ופיברוזיס של הטרבקולום והתפתחות recession של הזווית.

דימום חוזר, במיוחד אם הוא ממושך וכרוך בעליית הלחץ התוך-עייני, עלול לגרום ל- blood staining של הסטרומה של הקרנית, וירידה קבועה בחדות הראיה.

דימום חוזר דווח בשכיחות של בין 3.5% ל- 38% מהחולים עם היפמה חבלתית. הראו ששכיחות ההיפמה החוזרת קטנה בחולים שטופלו באטרופין סולפאט, aminocaproic acid, tranexamic acid או טיפול סיסטמי בקורטיקוסטרואידים.

רוב ההמלצות לטיפול מקורן במחקרים על חולים עם היפמה חבלתית, אך כאשר מדובר במיקרוהיפמה קיימת שונות רבה בגישות הטיפוליות.

ב- Wills Eye Hospital הפרוטוקול הטיפולי במיקרוהיפמה חבלתית כולל: אטרופין 3 פעמים ביום, שימוש במגן עין למשך שבועיים, מנוחה במיטה למשך 4 הימים הראשונים וחזרה הדרגתית לפעילות רגילה והגבלת השימוש בסליצילטים ותרופות אנטי-דלקתיות לא סטרואידליות. החולים נבדקים יומית במשך 3 הימים הראשונים כדי לשלול דימום חוזר או עליית לחץ תוך עייני. אם לא מאובחן כל סיבוך הם ייבדקו שוב כעבור שבועיים. בבדיקה זו תבוצע גוניוסקופיה כדי לשלול שארית מיקרוהיפמה.

מאחר ולא קיימים נתונים קליניים על תוצאות הטיפול במיקרוהיפמה חבלתית בוצע ב- Ocular Trauma Service, Wills Eye Hospital, Philadelphia, Pennsylvania, USA מחקר כדי להעריך את המהלך הקליני של חולים שטופלו במיקרוהיפמה טראומטית ואת השכיחות של התפתחות לחץ תוך עייני מוגבר ודימום משני בחולים אלה.(1)

המחקר שבוצע היה מחקר רטרוספקטיבי, לא השוואתי, של סידרת מקרים שכללה את כל המקרים שטופלו ב- Wills Eye Hospital בגלל מיקרוהיפמה טראומטית מינואר 1997 עד ספטמבר 1999.

162 החולים שנבדקו מדי יום במהלך 3 ימים רצופים לאחר החבלה ולאחר מכן כעבור שבועיים, נכללו במחקר. חולים עם חבלה חודרת לא נכללו במחקר זה. כל החולים טופלו בתחילה באופן אמבולטורי לפי פרוטוקול קבוע שכלל אטרופיניזציה, הוראה למנוחה במיטה, חבישת מגן עין והגבלת שימוש בתרופות antiplatelet. שלושה חולים מסדרה זו אושפזו בשלב מאוחר יותר. הנושאים העיקריים שנבדקו היו התפתחות לחץ תוך עייני מוגבר (מעל 21 מ”מ כספית) והתפתחות דימום חוזר. בנוסף בוצעה הערכה של השפעת טיפול טופיקלי בקורטיקוסטרואידים.

נמצא לחץ תוך-עייני מוגבר ב- 14 חולים. ששה מהם היו עם לחץ פחות מ- 26 מ”מ כספית ולא נזקקו לטיפול כלשהו בלחץ, ואילו ששה אחרים היו עם לחץ גבוה מ- 26 מ”מ כספית וקבלו טיפול תרופתי להורדת הלחץ. בשני חולים הלחץ עלה לאחר הבדיקה הראשונית. מתוך 150 החולים עם לחץ תוך-עייני נורמלי בבדיקה הראשונית רק במקרה אחד שמהווה 0.7% , התפתח לחץ תוך-עייני מוגבר ברמה שהצדיקה טיפול (28 מ”מ כספית) בשלב מאוחר יותר.

דימום חוזר תועד בשלושה חולים, כאשר באחד מהם התפתחה היפמה שיצרה פלס. לא נמצא קשר סטטיסטי בין התפתחות דימום חוזר לבין טיפול בקורטיקוסטרואידים באופן טופיקלי.

מסקנת החוקרים היא שכאשר מיקרוהיפמה טראומטית מטופלת באופן אמבולטורי באמצעים הסטנדרטיים שיעור הסיבוכים הינו קטן. תכיפות בדיקות המעקב צריכה להיקבע בהתאם ללחץ התוך-עייני בבדיקה הראשונית. לטיפול בקורטיקוסטרואידים אין השפעה על היארעות דימום משני.