מחקר על מחלות קרדיווסקולריות בנשים בגיל המעבר מצא שנשים שטופלו בהורמונים לגיל המעבר (HT ) היו עם ירידה בסיכון לתמותה קרדיוסקולרית בכלל ובמיוחד בנשים שהחלו טיפול קרוב לתחילת גיל המעבר.
כך עולה מתוצאות מחקר תצפיתי, שפורסמו בכתב העת The Journal of Clinical Endocrinology and Metabolism. נמצא שיש יתרון לנשים שמתמידות בטיפול. הממצאים מראים שבשנה הראשונה לאחר הפסקת טיפול הורמונאלי חלופי בנשים לאחר מנופאוזה הסיכון לתמותה עקב מחלות לב וכלי דם גבוה יותר, בהשוואה לנשים שהמשיכו בטיפול ההורמונאלי ולנשים תואמות באוכלוסיה הכללית. כמו כן הם מציינים כי בנשים שהפסיקו הטיפול ההורמונלי בגיל נמוך מ-60 (אך לא בנשים מעל גיל 60) היה סיכון מוגבר לתמותה קרדיאלית (של פי 1.94 , בטווח 1.52-2.48) . הסיכון לתמותה היה נמוך יותר בקרב נשים המטופלות הטיפול הורמונאלי חליפי. בנתונים אבסולוטיים בקרב 1000 נשים שהשתמשו בכל טיפול הורמונאלי חליפי לפחות 10 שנים, המשמעות של הירידה בסיכון היא פחות תמותה של 19 נשים עקב תחלואה קרדיווסקולארית CVD החוקרים מציינים שההנחיות הנוכחיות לטיפול הורמונאלי בנשים לאחר מנופאוזה ממליצות על המינון הנמוך ביותר לתקופה הקצרה ביותר. המלצה זו הובילה להפסקת הטיפול ההורמונאלי בנשים רבות לאחר שנה או שנתיים. עם זאת, מהמחקר הנוכחי עולות שאלות באשר לגישה זו שכן הממצאים מראים שלהמשך טיפול מעבר לשנה תועלת במונחי הפחתה בתמותה על רקע אירועי שבץ ולב. החוקרים זיהו כ-332,000 נשים שהפסיקו טיפול הורמונאלי בין 1992-2009 משני מאגרי נתונים גדולים מפינלנד: Medicine Reimbursement Register ו-Causes of Death Register. במחקר העוקבה, החשיפה הממוצעת לטיפול הורמונאלי עמדה על 6.2 שנים ומשך המעקב הממוצע לאחר הפסקת הטיפול עמד על 5.5 שנים. במהלך תקופת המחקר תועדו 5,129 מקרי תמוה עקב מחלות לב וכלי דם או אירועים מוחיים. במהלך השנה הראשונה לאחר הפסקת הטיפול ההורמונאלי, הסיכון לתמותה עקב מחלות לבביות היה גבוה יותר באופן מובהק סטטיסטי בקרב נשים שהפסיקו את הטיפול, בהשוואה לאוכלוסייה בגיל דומה: סיכון יחסי של 1.26 (בטווח 1.16-1.37) לתמותה קרדיאלית בשנה הראשונה לאחר הפסקת הטיפול, לעומת סיכון יחסי לתמותה של 0.75 (בטווח 0.72-0.78) בהמשך מעקב מעל שנה. באופו דומה גם הסיכון לתמותה משבץ בשנה הראשונה לאחר הפסקת הטיפול ההורמונלי היה גבוה באופן מובהק בהשוואה לאוכלוסייה כללית תואמת ועמד על 1.63 (בטווח 1.47-1.79), כאשר מעקב של מעל שנה אחת הראה ירידה בסיכון שעמד על 0.89 (בטווח 0.85-0.94) . החוקרים מדווחים על עלייה מובהקת בשיעורי הסיכון היחסי בנשים שהפסיקו הטיפול ההורמונלי לאחר שנה בהשוואה לנשים שהמשיכו את הטיפול, הן לתמותה קרדיאלית (פי 2.3, בטווח 2.12-2.5) והן לתמותה משבץ (פי 2.52, בטווח 2.28-2.77) . מסקנת החוקרים היא שהסיכון המוגבר לתמותה קרדיווסקולרית לאחר הפסקת הטיפול בתום שנת טיפול הורמונלי מטיל בספק את הבטיחות של הפרקטיקה של ביצוע הערכה ליכולתה של המטופלת לתפקד ללא המשך טיפול הורמונלי לאחר שנת טיפול. לאור הממצאים, החוקרים סבורים כי יש מקום לשינוי גורף בגישה לטיפול הורמונאלי, תחילה בקרב גניקולוגים ורופאי משפחה ולאחר מכן בקרב קרדיולוגים. בתגובות לממצאים המדווחות בכתבה באתר מדסקייפ מצוטט ד”ר הוארד הודיס, מהמכון למחקר טרשת עורקים באונ’ דרום קליפורניה בלוס אנג’לס , ארה”ב, שלא היה מעורב במחקר זה, הטוען שקיים מידע מובהק ועקבי על כך שהורמונים מפחיתים תמותה. והמסר לדעתו הוא ש”אם את מפסיקה, את מתה”. הוא מוסיף שזוהי עדות נוספת ועוד צעד אחד קדימה אשר ישנו את האופן בו הקהילייה הרפואית רואה את הנושא. |
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!