רופאים רבים נתקלים במרפאות בחולים שמנים עם סוכרת מסוג 2, בהם תכנית הטיפול לאיזון רמות הסוכר בדם או המשקל אינה צולחת. מדיווח מקרה חדש, שפורסם בכתב העת Endocrinology, Diabetes & Metabolism Case Reports עולה כי היפוגונאדיזם לא-מטופל הינה סיבה אפשרית נוספת לכישלון טיפולי.
המקרה מתאר גבר בן 63 שנים, הסובל מדלקת ערמונית חוזרת ותסמינים בדרכי שתן תחתונות (LUTS), בשילוב עם ירידה בליבידו והפרעות זקפה. בהפנייתו המטופל סובל מהשמנת-יתר, עם BMI (מדד מסת גוף של) 37 ק”ג למטר בריבוע וסוכרת מסוג 2 מזה ארבע שנים. הטיפול התרופתי של המטופל כולל מטפורמין מזה ארבע שנים, בשילוב אינסולין במינון 22 יחידות מזה כשנתיים. תחת הטיפול באינסולין חלה עליה של כחמישה קילוגרמים במשקל הגוף. הוראות הרופא להפחית משקל ע”י תזונה ופעילות גופנית לא צלחו. תחלואה נלווית כוללת דיסליפידמיה, יתר לחץ דם קל ומחלת עורקים כלילית.
בהפנייתו בדיקות המעבדה הצביעו על המוגלובין מסוכרר של 9.4%, רמת סוכר בדם בצום של 153 מ”ג/ד”ל, בשילוב עם דיסליפידמיה (יחס LDL/HDL של 3.3). בדיקת HOMA-IR הדגימה תנגודת ניכרת לאינסולין. ריכוז CRP (C-Reactive Protein) היה מוגבר עד 3.2 מ”ג/ד”ל. מדידת לחץ דם העידה על יתר לחץ דם קל (159/96 מ”מ כספית). רמות טסטוסטרון כולל נמדדו מוקדם בבוקר, בשני מקרים נפרדים, ובשני המקרים הערכים היו מתחת לטווח התחתון של הנורמה העומד על 12.1 ננומול/ליטר. מאחר והחולה סבל מהשמנה בדרגה II, ניתן להניח כי מדובר בהיפוגונאדיזם פונקציונאלי.
מעבר לטיפול התרופתי שניתן עת ההפניה, הוחל טיפול בטסטוסטרון מסוג נבידו (Testosterone Undecanoate-Bayer) בזריקה לשריר כל שלושה חודשים, לאחר מרווח ראשוני של שישה שבועות. החולה היה במעקב שגרתי עד לזריקה הבאה במרווח של שלושה חודשים למשך עשר שנים.
תחת הטיפול בטסטוסטרון החולה ירד במשקל גופו באופן רציף; בסופו של דבר נרשמה ירידה של 24 ק”ג במשקל (20.2%) וירידה של 12 ס”מ בהיקף המותניים. מדד מסת הגוף צנח ל-29.6 ק”ג למטר בריבוע. בנוסף, חל שיפור בבדיקות המעבדה להערכת איזון סוכרת ותחלואה נלווית. מיד עם התחלת טיפול בטסטוסטרון רמות סוכר בצום ירדו ונותרו מתחת ל-6 מילימול/ליטר מהשנה השלישית. ירידה פרוגרסיבית בעמידות לאינסולין והמוגלובין מסוכרר תועדה לאחר הפחתה הדרגתית של מינון אינסולין: מ-22 יחידות ל-18 יחידות ביום בתום השנה הראשונה, ל-14 יחידות ביום לאחר 30 חודשים ו-12 יחידות ביום בשנה השישית. לסיום, עם המוגלובין מסוכרר של 6.7% בשנה השבועית הופסק הטיפול באינסולין. לאחר מכן, ללא טיפול נוסף באינסולין, המוגלובין מסוכרר המשיך לרדת עד 6.1% ומדד HOMA-IR ירד ל-2.8 בשנה השמינית.
הטיפול במטפורמין הופסק בשנה העשירית. דיסליפידמיה חלפה כמעט כלילי ויחס LDL/HDL שב לערכים תקינים. לחץ הדם התנרמל מ-159/96 מ”מ כספית ל-125/75 מ”מ כספית. גם רמות CRP התנרמלו. תסמינים בדרכי שתן תחתונות השתפרו מדרגה מתונה לקלה ונפח שארית הערמונית ירד מ-80 מ”ל ל-10 מ”ל. עוד חל שיפור בחשק המיני ובתפקודי זקפה של המטופל, למרות שחלה עליה של עשר שנים בגילו.
ממצאים אלו מדגישים את חשיבות טיפול ארוך-טווח בטסטוסטרון, העשוי להביא להתנרמלות איטית של ההפרעות המטבוליות המקרה הנוכחי מהווה דוגמא לשיפור קליני משמעותי בתוצאות רפואיות של חולה עם טיפול בטסטוסטרון.
Endocrinology, Diabetes & Metabolism Case Reports
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!