פסיכיאטריה

גישה חדשה המבוססת על הפעלה התנהגותית מאטה באופן משמעותי את הירידה הקוגניטיבית במטופלים עם MCI (מתוך JAMA Neurol)

ע”פ מחקר חדש מה-JAMA NEUROLOGY התערבות חדשה המשתמשת בהגדרת מטרות לקידום אורח חיים פעיל יותר מאטה משמעותית את הירידה הקוגניטיבית והתפקודית בקרב חולים שחורים מבוגרים עם פגיעה קוגניטיבית קלה (MCI).

החוקרים גילו שהפעילות ההתנהגותית הפחיתה את הסיכון לירידה קוגניטיבית ביותר מ -87% בהשוואה לגישה טיפולית תומכת שכללה דיונים פתוחים.

“זוהי התערבות מאוד נמוכה ובעלת סיכון נמוך”, אמרה מי שעמדה בראש המחקר, רובין ג ‘קסטן, פרופסור לפסיכיאטריה והתנהגות אנושית באוניברסיטת תומס ג’פרסון בפילדלפיה שבפנסילבניה.

למרות הצלחת המחקר, קסטן סבורה שההמלצות לפרקטיקה הקלינית עדיין אינן צריכות להתבסס אך ורק על מחקר זה, ושיש לתקף אותו עם מחקרים נוספים.

החוקרים מציינים כי קיים שיעור גבוה יותר של דמנציה בקרב אפריקאים אמריקאים לעומת לבנים. הסיבות האפשריות לכך כוללות את הסיכון המוגבר ליתר לחץ דם ולסוכרת באוכלוסיה זו, אך לדעת החוקרים ייתכן שמספר מסלולים עשויים להסביר את שיעור השיטיון המוגבר.

חלק מהמחקרים מצביעים על כך שאדם שנותר פעיל ומעורב עשוי למונע את הירידה הקוגניטיבית שעלולה להוביל לדמנציה.

המחקר כלל 221 משתתפים שחורים בגיל 65 שנים לפחות (גיל ממוצע, 75.8 שנים) עם  MCI כאשר, 79% מהם היו נשים, שיעור גבוה אך אופייני למחקרים כאלה, מציינים החוקרים.

המשתתפים חולקו באקראי ל”פעילות התנהגותית “או” טיפול תומך “.

החוקרים מציינים כי להפעלה התנהגותית, יש הצלחה רבה בטיפול בדיכאון. במסגרת הפעלה הזו נעשה שימוש בהגדרת המטרה וקביעת תוכניות פעולה המיועדות לחזק את הפעילות הקוגניטיבית, הפיזית או החברתית.

תוכניות פעולה למטופל מתבססת על רמזים חזותיים, לוחות זמנים כתובים המפרטים פעילויות שלב אחר שלב וזאת בכדי לפצות על קשיים קוגניטיביים.

למשל, תוכנית פעולה לביצוע הליכה עם חבר עשויה לכלול תזכורת להתקשר לחבר לאחר ארוחת הצהריים, לבחור זמן להיפגש ולהזין את התאריך ביומן.

במהלך המחקר, במידה ומשתתפי המחקר לא עמדו ביעדים שהוגדרו על ידי עצמם, עובדי בריאות קהילתיים מיומנים עזרו להם בצורה רגישה ותומכת להגדיר את המטרות לתכניות פעולה מפורטות וקלות יותר ובכך לסייע להתגבר על כשלונות ורגשות אשם. לכך הייתה לדעת החוקרים חשיבות רבה בשל חיזוק רגשות האמון של המשתתפים.  העובדה גם שכל הצוות שתמך והשתתף במחקר היה מורכב מאמריקאים שחורים סייע לתחושת האמון ושיתוף הפעולה של המשתתפים.

קבוצת הביקורת במחקר קיבלה טיפול תומך, טיפול פסיכולוגי מובנה, המאפשר ביטוי אישי ומעביר אמפתיה, כבוד ואופטימיות. דיונים פתוחים עם עובד בריאות קהילתי התמקדו בחוויה של הזדקנות, אובדן זיכרון, מחלות, מוגבלות ובידוד חברתי.

שתי הקבוצות קיבלו 5 מפגשים טיפוליים בבית במשך 60 דקות במשך 4 חודשים ולאחר מכן שישה מפגשי תחזוקה של 60 דקות במהלך 20 החודשים הבאים.

ההבדל העיקרי בין שתי הקבוצות היה שהתערבות פעילה כללה קביעת מטרות והבקרות לא. מטרת החוקרים הייתה לבדוק ההשפעה על תפקודי זיכרון.

כדי להעריך את הקוגניציה, החוקרים השתמשו במבחן המילים המילולי של הופקינס (HVLT-R). ציון משוב הכולל (בין 0 ל -36) הוא סכום של שלושה שאלונים ומייצג זיכרון למידה ועבודה.

יעד המחקר המרכזי הייתה ירידה של 6 או יותר מילים במדד HVLT-R לאחר 24 חודשי מעקב.

כדי להעריך את התפקוד, החוקרים השתמשו במדד שפותח באוניברסיטת קליפורניה להערכת ביצועים מיומנויות. מדד זה בודק את רמת הביצוע של משימות כגון כתיבת המחאות, ביצוע שינוי, שימוש בטלפון, תזמון פגישה לרופא וכד’. ציונים גבוהים יותר מצביעים על תפקוד טוב יותר.

הגדרת ההתקדמות לדמנציה נקבעה לפי ירידה של 6 או יותר נקודות בסולם HVLT-R במשך 24 חודשים.

החוקרים מציינים כי החוקרים ביססו את קביעתם של ירידה קוגניטיבית באמצעות בדיקות נוירו-פסיכיאטריות וללא שימוש בראיונות קליניים, היסטוריות רפואיות או שיחות עם גורמים אחרים משמעותיים. ביצוע הבדיקות נעשה ע”י גורמים שלא היו מודעים לסוג ההתערבות.

המעקב של השנתיים הושלם ב -69.4% מקבוצת ההפעלה ההתנהגותית ו -79.1% מקבוצת הטיפול התומך.

לאחר 24 חודשים, שיעור ההידרדרות הקוגניטיבית עמד על 1.2% (95% CI, 0.2% – 6.4%) בקבוצת ההפעלה ההתנהגותית לעומת 9.3% (95% CI, 5.3% – 16.4%) בקבוצת בטיפול התומך (סיכון יחסי, 0.12, 95% CI, 0.02 – 0.74, P = .02).

המשתתפים בקבוצת ההתנהגות היו בעלי תפקוד יציב למדי לאורך זמן (שיפוע של -0.13, 95% CI, -2.05 ל -1.79, P = .89), בעוד שהציון של המשתתפים בטיפול התומך נטה לרדת יותר לאורך 24 חודש.

בקרב משתתפי הפעילות ההתנהגותית, 4.4% התקדמו לדמנציה לאחר 6 חודשים לעומת 8.4% ממשתתפי הטיפול התומך (P = .25).

המשתתפים בפעילות ההתנהגותית היו בעלי שיפור משמעותי בתפקוד הניהולי.

תופעות לוואי חמורות כללו נפילות (13% בקבוצה הפעילה לעומת 25% בבקרות), ביקורים במחלקות חירום (22% לעומת 22%), אשפוזים (32% לעומת 28%) ומקרי מוות (5% לעומת 4%). ההבדלים בין הקבוצות לא היו מובהקים סטטיסטית.

החוקרים לא מצאו כל אינדיקציה לכך שמין קשור לתוצאות הטיפול, עם זאת, גברים נטו יותר לנשור מהמחקר.

החוקרים מסכמים כי תוצאות המחקר מעודדות בחינת גישה טיפולית זו במטופלים עם MCI .

JAMA Neurol. Published online September 10, 2018. Full text

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה