עיוורון הינו סיבוך הרסני בעקבות ניתוחי ארובה, אשר נדון עם החולים בתהליך ההסכמה לניתוח שלפני הניתוח. למרות זאת שעור ההיארעות של סיבוך זה לא נבדק מעולם באופן רציני. תיאורי מקרים שפורסמו מדווחים על איבוד ראייה שקרו לאחר תיקון שברים בארובה, לאחר הסרה חלקית או מלאה של גידולי ארובה, ובעקבות ניתוחי דקומפרסיה. סדרות מקרים קטנות התייחסו לשעורי המקרים עם איבוד ראייה בתת-אוכלוסיות ספציפיות או בעקבות סוגי ניתוחים ספציפיים של הארובה. השכיחות המדווחת של עיוורון בעקבות ניתוח ארובה משתנה בין 0 אחוזים ל- 24 אחוזים, וטווח רחב זה נובע בחלקו בגלל רמות הסיכון השונות של המקרים בסדרות השונות. בגלל השונות הרבה בנתונים הידועים, יש קושי בבחירת המקרים המתאימים לניתוח, קיים קושי בבחירת מועד הניתוח ובייעוץ לפני ניתוח.
המטרה של המחקר הנוכחי היא להעריך את השכיחות ואת גורמי הסיכון לאיבוד ראייה לאחר ניתוחי ארובה, תוך שימוש בנתונים שנאספו במשך תקופה ארוכה במרכזים רפואיים אקדמיים שלישוניים. אם מתייחסים לתנאי הניתוח, מספר מאפיינים של מרכז רפואי אקדמי יכולים להשפיע על התוצאות. במרכז רפואי אקדמי רופאים מהתמחויות שונות מנתחים ארובה רופאי עיניים, רופאי אף אוזן גרון, רופאי פה ולסת, פלסטיקאים ונוירוכירורגים, בכל התמחות מנתחים מספר רופאים, ורופאים מתלמדים גם משתתפים במידה שונה בניתוחים. היות ולמרכזים רפואיים אקדמיים כאלה מופנים לעיתים שכיחות מקרים עם טראומה חמורה או מקרים מסובכים במיוחד לצורך ניתוח, בנוסף למקרים היותר שגרתיים, הבנה טובה יותר של הסיכון לאבד ראייה לאחר ניתוח ארובה בתנאים אלה הינו בעל ערך רב.
החוקרים היו מארצות הברית, ממחלקות העיניים של אוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, של אוניברסיטת אלבמה בבירמינגהם, של אוניברסיטת אריזונה בטוקסון, ושל האוניברסיטה הרפואית של דרום קרולינה בצרלסטון. המטרה של המחקר הייתה לקבוע את הסיכון לאבד ראייה בעקבות ניתוחי ארובה. המחקר היה רטרוספקטיבי וכלל חולים שעברו ניתוח ארובה בשני מרכזים רפואיים אקדמיים בין ינואר 1994 לדצמבר 2014. המחקר התבסס על מאגר המידע של רשומות החיובים לתשלום לצורך איתור כל החולים שעברו ניתוחי ארובה בתקופת המחקר. נתונים אלה הושוו לקודים של האבחנות שמתייחסות לאיבוד ראייה. התיקים הרפואיים של החולים שאותרו נבדקו כדי לדלות את הנתונים הדמוגרפיים, ההיסטוריה הרפואית, מהות הניתוח שעברו, הטיפול שניתן בניתוח ואחריו, וחדות הראייה. חולים עם חדות ראייה עד 20/200 שהחמירו ל- 20/400 או גרוע יותר לאחר הניתוח, נכללו לצורך בדיקה מפורטת. בוצעה הערכה סטטיסטית כדי לזהות גורמים שמהווים סיכון מיוחד או הגנה מיוחדת לתוצאה של חדות הראייה לאחר הניתוח בחולים אלה. התוצא העיקרי היה חדות הראייה לאחר ניתוח ארובה.
נמצא ש- 1665 חולים עברו ניתוחי ארובה במהלך תקופת המחקר. מתוכם, ל- 14 הייתה פגיעה חמורה בחדות הראייה בטווח של ספירת אצבעות בלבד ועד חוסר ראיית אור. הסיכון הכללי שחושב היה 0.84 אחוזים. הגורמים לאיבוד ראייה כללו דימום רטרובולברי, שתל במיקום לא תקין, איסכמיה של עצב הראייה, או פגיעה ישירה בעצב הראייה במהלך הניתוח. כאשר בוצעה חלוקה לפי הגישה הניתוחית, הסיכון לסיבוך מעוור בניתוח היה גבוה באופן משמעותי עבור חולים שעברו תיקון שבר ברצפת הארובה בעקבות  שברים טראומטיים מרובים בפנים (6.45 אחוזים), בדקומפרסיה של התעלה האופטית (15.6 אחוזים), או בגישה אינטרה-קרניאלית לגג הארובה (18.2 אחוזים). שבעה מתוך 8 החולים עם איבוד ראייה בעל פוטנציאל להיות הפיך, עברו ניתוח חוזר דחוף, ובשניים מהם השתפרה הראייה ל- 20/20 ול- 20/25. לטיפול במתן סטרואידים לווריד לא היה כל השפעה על התוצאה הסופית של חדות הראייה.
מסקנות החוקרים היו שהסיכון הכללי לאיבוד ראייה חמור בעקבות ניתוח ארובה הוא 0.84 אחוזים. הסיכון גבוה יותר בתת קבוצה של חולים עם תיקון שברים טראומטיים מרובים בפנים, עם דקומפרסיה של תעלת עצב הראייה, או ניתוח של אפקס הארובה בגישה תוך-קרניאלית. מעקב אחר ניתוחי צמוד וטיפול ניתוחי מהיר באיבוד ראייה חריף יכול לשפר את התוצאה הסופית של חדות הראייה בחולים מסוימים.

Jacobs SM, McInnis CP, Kapeles M, Shu-Hong Chang S-H
Incidence, Risk Factors, and Management of Blindness after Orbital Surgery
Ophthalmology 2018;125:1100-1108