מעריכים ש- 0.24 אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מניסטגמוס קבוע המבטא תנועות ריתמיות של העיניים ונובע מבעיה נוירולוגית. כאשר ניסטגמוס נרכש מאוחר יותר בחיים, ניסטגמוס פעמים רבות מלווה באוסצילופסיה oscillopsia , קליטה של תנועות מנוגדות של המראה שמגביל ומפחית את חדות הראייה. לניסטגמוס משמעות רבה בגלל מגבלות הראייה הנובעות ממנו, אם כי פחותות מאלה הנובעות מניוון מקולרי מחמת גיל. למרות שנבדקו תרופות רבות, לא קיים עדיין טיפול תרופתי טוב לניסטגמוס. כיון שהגורם הינו הטרוגני מאד, לא סביר שתרופה אחת יכולה לתת מענה.  מאידך, למרות שלניסטגמוס יש מקורות שונים במערכת העצבים המרכזית, הגירוי מתנקז למקום אחד-השריר החוץ עייני אשר מזיז את העיניים. לכן, פעולה אשר תפחית את פעולת השרירים האוקולומוטוריים עשויה להוות טיפול יעיל בניסטגמוס, מבלי להתחשב במקור או בגורם. לרוע המזל, ניתוח פזילה אשר יכול לעיתים לשפר את מיקום העין לעמדה בה הניסטגמוס פחות ניכר, גורם למניעה מלאה של תנועת העין ואינו פתרון טוב כי בכך הוא מפחית את היכולת לשנות מבט. טיפול כזה מוגבל בדרך כלל רק למקרים של third-nerve palsy עם זווית סטייה גדולה שלא מגיבה לגישות ניתוחיות אחרות. הפתרון המיטבי הינו להפחית את תנודות העיניים כאשר החולה מתמקד על מטרה, אך לאפשר סקדות saccades  שהכרחיות לצורך ביצוע המיקוד. כיון שהכוחות שגורמים לסקדות חזקים באופן משמעותי מהכוחות שגורמים לניסטגמוס הפתולוגי, כוח בעוצמה מבוקרת יכול להפחית את הניסטגמוס מבלי למנוע סקדות.  קריטי שכוחות כאלה יועברו מרחוק ללא מגע פיזי ישיר אשר עלול לגרום לפיברוזיס אחר ניתוחי והפחתת התנועתיות של העין. כיום, האמצעי המעשי היחיד שמאפשר פעולה ממרחק הינו מגנטי. אי לכך, תוכנן שתל מגנטי קבוע עם שני מרכיבים שפועלים יחד  חלק ארובתי המוצמד לקיר הארובה וחלק עיני המחובר לשריר חוץ עיני. מיקום השתל נקבע בהתאם למרכיב העיקרי של הניסטגמוס: לרצפת הארובה עבור ניסטגמוס ורטיקלי ולקיר לטרלי עבור ניסטגמוס הוריזונטלי. החלק העיני ממוקם בתוך הטנון של השריר החוץ עייני המתאים, כך שקימת רקמה חופשית ומתנועעת בין החלק הארובתי לבין החלק העיני. הכוח המגנטי מפחית את תנועות הניסטגמוס, תוך כדי השארת מלא הטווח של תנועות העיניים ואת התנועות הסקדיות הנורמליות של מיקוד המבט. במחקר הנוכחי מתואר העיצוב, ההשתלה וההערכה של אב טיפוס של שתל מגנטי בחולה אחד, סימפטומטי מאד ועמיד לטיפולים אחרים, עם מעקב של יותר מארבע שנים לאחר ההשתלה.

החוקרים היו מלונדון, אנגליה, מהמכון הנוירולוגי ומהמעבדה לביו-מגנטיות רפואית של הקולג’ האוניברסיטאי של לונדון,  ממרפאות הארובה והפזילה של בית החולים לעיניים מורפילד, ממכון העיניים של המרכז למחקר ביו-רפואי של במכון הלאומי למחקר רפואי ומהמחלקה לנוירולוגיה קלינית של אוניברסיטת אוקספורד. המחקר בוצע בחולה אחד בן 49 עם ניסטגמוס כלפי מעלה, עמיד לטיפול תרופתי, שנגרם מסינדרום פרה-נאופלסטי בעקבות nodular sclerosing Hodgkins lymphoma . השתל כלל מגנט בתוך קופסת טיטניום שתוכנן להפחית את תנועות הניסטגמוס מבלי להפריע לתנועות העיניים האחרות והתנועות הסקדיות הנורמליות של מיקוד הראיה המופעלות על ידי כוחות חזקים יותר. ההשפעה של הפחתת תנועות הניסטגמוס נבדקה קודם באמצעות מגנטים מבחוץ. לאחר הבדיקה של ההשפעה החיצונית של המגנט בוצעה ההשתלה שלו. תפקודי הראייה  ואוקולוגרפיה ברזולוציה גבוהה בוצעו לפני ואחרי ההשתלה ובבדיקות מעקב במשך יותר מארבע שנים לאחר ההשתלה. התוצא העיקרי היה חדות הראיה במבחן סנלן לפני ואחרי ההשתלה וכן האמפליטודה, המהירות, התכיפות והעוצמה של הניסטגמוס בכל עין. התוצאות הראו שיפור סובייקטיבי בשורה אחת בבדיקת חדות הראייה במבחן סנלן, מ- 6/9 ל- 6/6 בעין שמאל ול-  -2 6/5 בעין ימין, המבטא ירידה אובייקטיבית באמפליטודה שנמדדה של תנועות הניסטגמוס, במהירותן, בתכיפותן ובחוזקם. שיפור זה נשאר ללא שינוי במהלך מעקב של יותר מארבע שנים ואפשר למטופל לחזור לעבודה. המסקנה הייתה שהשתלת שתל מגנטי במקרים עמידים לטיפולים אחרים, יכול להפחית באופן מוצלח את תנועתיות העין של הניסטגמוס ומאפשרת יחד עם זאת את התנועות הסקדיות הנורמליות של מיקוד הראייה.

Nachev P, Rose GE, Verity DH, Manohar SG, MacKenzie K, Adams G, Theodorou M, Pankhurst QA, Kennard C

Magnetic Oculomotor Prosthetics for Acquired Nystagmus

Ophthalmology 2017;124:1556-1564