כאשר מתרכזים בכל הטוב שבחיינו, האושר מציף, לחץ הדם יורד והדופק מואט. החיים טובים. בכירורגיה אורתופדית אין זה פשוט להבחין בכל הטוב שבחיינו. רשימה המטלות אותן יש להספיק ולמלא היא אינסופית ולעולם אין מספיק זמן לבצעה. מוטיב מרכזי במקצוענו הוא מירוץ מעגלי בלתי פוסק וחסר סיכוי, המונע ממטרות אגוצנטריות, שאינן ניתנות להשגה. מעגל זה ניתן לשבור ע”י הכרת התודה. התבונה והיכולת לראות ולהעריך את הדברים הטובים והחיוביים.

“בתחילת הקריירה”, מספר המחבר, “נאבקתי להפוך לאורתופד הטוב ביותר, כנראה כאמצעי התמודדות ברגשי הנחיתות שלי. חיפשתי הכרה במקצועיות שלי, אולי בשל חוסר ההכרה ביכולותיי ממנה סבלתי בילדות. הקרבתי זמן יקר על חשבון זמן איכות בביתי, לטובת עוד בדיקת עוד מטופל או עוד התייעצות. למרות קיום חיי משפחה טובים, יש שמצאתי את עצמי בסכנה של ריחוק מהאהובים עלי. איך הגעתי לנקודה הזו?

המעגל: מתי תחרות ביi עמיתים לעבודה הופכת למזיקה

תחרות בספורט מחזקת את רוח הצוות ואת המשמעת. תחרות כזו גם בתחום הטיפול הרפואי, המיועדת לעזור למטופל, יכולה להביא לסיפוק ויש לה מקום, אבל כאשר התחרות הופכת למטרה, תוצאותיה יהיו סבל בלבד. תחרות על משרה יוקרתית יכולה לגרום לעויינות. תאוות בצע ואנוכיות אינם הולכים יד ביד עם תחושת האושר.

לעיתים סבור הרופא, כי מספר המטופלים הסובלים למשל מבעיית כתף, מוגבל ולכן אם עמיתו יטפל ב 30 מטופלים יישארו 30 מטופלים פחות עבורו. אז מתחיל מאבק, שעיקרו להביס את העמית. תחרות זו זוכה לעיתים לעידוד במקומות העבודה, שאף מתגמלים את הרופאים עבור תפוקה גבוהה המתבטאת במספר מטופלים. באווירת תחרות כזו, תשומת הלב מוסטת ל”מה יש לעמית”. רגש של קנאה מנוגד להכרת תודה.

המעגל: חיים מונעים מאהבת האגו

עבודה בסביבה סופר-תחרותית, עלולה להוביל למחשבה המרוכזת ב”אני בלבד” ולהפיכת הקריירה למרכז החיים. תחילה מוקדשת עדיין תשומת הלב למשפחה ולחברים, אך בהמשך אלו נשכחים. “מדובר במספר חודשים לחוצים בלבד” אנו נוטים להסביר, אבל הנה הקידום הבא מתדפק עלי שער ואנו מחמיצים עוד ארוחת ערב משפחתית ועוד בילוי משותף עם חברים. ולפתע הצעת עבודה חדשה יוקרתית עוד יותר ובה אחראיות ומחוייבות גדולים יותר. “זה לטובת המשפחה” אנו משכנעים את עצמנו, ומפספסים עוד תחרות ספורט של הבן. למעשה אנו מרוכזים במחשבות על ה”אני”, מטרות הקריירה אולי מושגות, אבל המחיר כבד. המחשבה כי סיפוק האגו יגרום לנו אושר שגויה. האגו אינו יודע שובע, לעולם לא יסופק ודורש תשומת לב תמידית. למעשה, כאשר האגו הופך למרכז, התוצאה היא אומללות. כאשר כל מעשה או שיקול נמדד ב”מה זה יתן לי?” האושר מאיתנו והלאה.

המעגל: אובדן מערכת התמיכה

המחבר מספר על חברו, כירורג מפורסם, אשר הקריב את חיי משפחתו לטובת הצלחה בעבודה. סדרת החלטות בהן הזניח את משפחתו לטובת הקריירה, הובילו אותו אמנם לעמדת ניהול בכירה, לפרסומים רבים אך גם לגירושין, ריחוק מילדיו, חיים בדירה בגפו ושחיקה, לעומת כירורג זה חישבו על רופא אחר, השומר על קירבה עם משפחתו, מגיע לעבודה שמח, חייו מאוזנים. גם הוא עוסק במחקר וכתיבה, אך מתוך הכרה כי השימוש בכישוריו יביא לתוצאות חיוביות לכלל. מי מהמנתחים הנ”ל יהיה פורה יותר לאורך זמן?

לעיתים מזומנות המרדף אחרי הישגים, תארים, עמדות כוח ועושר מחפה על רגשי נחיתות. במקרה כזה הישגים מופלגים, עושר ועמדות כוח לא יניבו אושר לטווח ארוך. כאשר חרדה ודיכאון קונים שביתה בחיי הרגש, אין עוד מקום להכרת תודה. נפש סובלת טרודה כל העת במה שאין ולכן אינה פנויה לשמחה ואושר. הפרעה במצב רוח פירושה חשיבה לקויה. תפיסה מעוותת של המציאות גורמת לתחושות של אי שקט ועצבות.

דוגמא לחשיבה מעוותת היא הקצנה לכיוון אסונות, אירוע שלילי אחד נתפס כסוף העולם. דוגמא נוספת לחשיבה לקויה היא המחשבה של “הכל או לא כלום” במסגרתה אנשים, אירועים והתרחשויות כולם נתפסים כרעים, אין מקום לטעויות, אין מקום לביצועים שאינם מעולים. צעד שגוי ולו במעט בחדר ניתוח או למשל אי קבלת קידום מתפרשים מיידית  כ “אני מנתח כושל”.

שבירת המעגל

הכרת התודה

מחשבות שליליות מעוותות אינן מאפשרות הכרת תודה. אחרי שנים של טיפול ושל טיפוח מודעות עצמית הבין המחבר, כי אין תואר, פרס, או דבר שבח, שישווה לשלווה המושגת בקבלת האני והעצמי כפי שהוא.

במוח הקשרים השונים בין התאים, המחשבות, הכל ניתן לשינוי. חוויות עבר, השפעות גנטיות, טראומות נפשיות ודרכי התנהגות את כולם ניתן לנטרל ע”י ההחלטה להכיר תודה. המוח ניתן לחיווט מחדש למעגלים המדגישים הרגשה טובה. התמקדות במה שטוב בחיינו, תגביר את תחושת האושר וההשלמה. אבל כל האמור לעיל דורש החלטה ומחייב אימון. עלינו להתרכז בנקודות החיוביות ויחד עם זאת לא להתכחש למציאות מעיקה. התמקדות זו מורידה את הסף המוחי לתחושה טובה, ומקילה על תחושת האושר. התמקדות במחשבות חיוביות בנות השגה, תוך שימת דגש על מה שיש לנו בחיינו, תבהיר לנו עד כמה אנו באמת מבורכים.

המלצות המחבר

“כל בוקר אני מחליט לתכנת מחדש את מוחי. גדלתי בבית בו ביקורת וחיפוש מגרעות היו המרכז. אני נוהג הפוך. אני מחלק מחמאות לאנשי הצוות, למתמחים, לחברים והחשוב ביותר – לבני משפחתי. מחמאות הן הדרך הטובה ביותר לשבירת המעגל, אך עליהן להיות אמיתיות ומדוייקות. למשל אמירה למתמחה לאחר ניתוח: “עבודה טובה” אינה שקולה ל “חשפת יפה מאד את עצב האקסילרי”. כמו כן אני מחפש בכל אירוע ובכל אדם את הנקודות הטובות והחיוביות, והן אכן קיימות, אם נחפש את הטוב הוא אכן יתבטא”.

מחקרים מצביעים כי המצב הטבעי האותנטי של המוח הוא שלווה וראיית הטוב. אושר ניתן להשגה רק כאשר נרגיע את מחשבותינו, ונסלק את מחשבות הסרק המזיקות.

יומן תודה

ניהול יומן של כל מה שטוב בחיינו יעניק תנופה למצב הרוח הטוב וישפר את היעילות בעבודה. רישום חד יומי של אירוע או אדם להם מגיעה תודה, יסיטו את מחשבותינו מהתחום השלילי.  בתיעוד ביומן יש לרדת לפרטי פרטים ולהתמקד בעיקר באנשים. לכל אירוע נרשם, יש להתייחס כאל מתנה, ולחזור ולעלעל בו לעיתים תכופות עד שיחלחל לתת המודע.

אירועים שליליים ניתנים לבחינה והתייחסות מנקודת ראות שונה . קשיים ואתגרים מורכבים תמיד טומנים בחובם שיעור מאלף וחלק מן הטוב, אם רק נטרח לחפשם. מאירוע של זיהום אחרי החלפת רצועה צולבת, יש ללמוד איך להיטיב את שיטות ההכנה והרחצה לפני חתך העור. משיעול טורדני בלתי פוסק ניתן להסיק כי הגיע הזמן למנוחה או לחופשה. גם לתביעה בבית משפט יש פן חיובי, ניתן לנצלה לבחון שוב מה הביא אותנו לבחור במקצוע, מה הערכים שלנו ומה המניעים שלנו בעבודה.

אינשטיין הכריז כי השאלה החשובה ביותר היא “האם היקום חברותי?” כלומר כל אירוע מכוון להיטיב עם מישהו. ולכן בכל אירוע שאל היכן המתנה?

ממחר נסה את הפעולות הבאות:

1. הקדש 10 דקות לפעילות בה המוח נרגע, זו יכולה להיות תפילה, יוגה או נשימה עמוקה

2. נהל “יומן הכרת תודה” בו תציין ותפרט אחת לשבוע 5 אירועים או עדיף יותר אנשים להם עליך להכיר תודה   

3. החל בנוהג של אמירת תודה לצוות חדר הניתוח בסוף כל ניתוח ללא קשר לתוצאות הניתוח.

4. אמור תודה לשותפך, לחברך, לבן/בת הזוג, ולכל אדם משמעותי בחייך על קיום מערכת היחסים.

Kelly JD. Your best life: Breaking the cycle: The power of gratitude. Clin. Ortop. Relat. Res. (2016) 474:2594-2597

הערות העורך

מאמר מאד מתאים לשנה האזרחית החדשה. פורסם בירחון אורתופדי נחשב למדי, לא על רפואה, אלא על החיים שלנו, הרופאים, על המרוץ העקר, על תסכול, על שחיקה. על עיוורון אל מול כל הטוב שבחיינו.

המחבר, פרופסור לאורתופדיה מאוניברסיטת פנסילבניה, הוא זה המטיף להכרת תודה. בחרתי לתרגם את Practicing gratitude כהכרת תודה, עברית תקנית. נכון היה יותר במחוזותינו לתרגם אולי ל “פירגון”. ואנו אכן כל כך לוקים בחוסר יכול לפרגן. הנכות הפירגונית הפושה בינינו, אינה רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמנו. אבל נתחיל בזולת: רבים חוששים כי מילה טובה לעמית, עלולה חלילה לפגוע בנו או להתפרש כחולשה שלנו. כך גם עם בני המשפחה, מילה טובה ומחמאה במקומה, לא יגרמו לו לנוח על זרי הדפנה, להיפך, רק יוסיפו לבן המשפחה מוטיבציה להמשיך באותו הכיוון.

ולפרגן גם לעצמנו, התאמצנו, השקענו, הצלחנו  – אנחנו טובים, לא הצלחנו כפי שקווינו, טעינו, כשלנו? לא נורא ננסה שוב, נתאמץ, נשקיע ושוב נצליח.

אכן פירגון היה מתאים יותר.