משפחה

סיכון מוגבר להישנות לאחר הפסקת נוגדי-דיכאון בטיפול בהפרעות חרדה (BMJ)

במאמר שפורסם בכתב העת BMJ מדווחים חוקרים על ממצאי מחקר חדש, מהם עולה כי במהלך מעקב של עד שנה אחת, הפסקת טיפול בנוגדי-דיכאון מלווה בשיעורי הישנות מוגברים בקרב חולים עם הפרעות חרדה שהגיבו לטיפול, בהשוואה להמשך מתן הטיפול התרופתי.

להערכת הסיכון להישנות והזמן עד להישנות לאחר הפסקת נוגדי-דיכאון בחולים עם הפרעת חרדה שהגיבו לטיפול, השלימו החוקרים סקירה שיטתית ומטה-אנליזה של מחקרים בנושא מניעת הישנות. הם ערכו חיפוש במאגרי PubMed, Cochrane, Embase ומרשמי מחקרים קליניים.

החוקרים התמקדו במחקרים שכללו חולים עם הפרעת חרדה, שהגיבו לטיפול בנוגדי-דיכאון, חולקו באקראי להמשך טיפול בנוגדי-דיכאון או החליפו לפלסבו, ובחנו את שיעורי ההישנות או זמן עד הישנות.

הסקירה כללה 28 מחקרים (5,233 חולים) שבחנו הישנות עם מעקב מקסימאלי של שנה אחת. הסיכון להטיה היה נמוך במחקרים אלו.

הפסקת טיפול בנוגדי-דיכאון הובילה לעליה בסיכויים להישנות, בהשוואה להמשך מתן נוגדי-דיכאון (סיכום יחס סיכויים של 3.11). מניתוח לפי תתי-קבוצות ומטה-רגרסיה לא עלו הבדלים מובהקים סטטיסטית. הזמן עד להישנות (3,002 חולים) היה קצר יותר כאשר הופסק טיפול בנוגדי-דיכאון (סיכום יחס סיכויים של 3.63). סיכום שיעורי הישנות עמד על 36.4% (טווח שבין 30.8% עד 42.1%, 28 מחקרים) בקבוצת הפלסבו ועל 16.4% (12.6% עד 20.1%, 28 מחקרים) בקבוצת הטיפול בנוגדי-דיכאון, אך שיעורי ההימצאות השתנו באופן נרחב בין המחקרים, ככל הנראה בשל הבדלים במשך המעקב. שיעורי הפסקת טיפול היו גבוהים יותר בקבוצת הפלסבו (יחס סיכויים של 1.31).

החוקרים כותבים כי העדר העדויות אודות הסיכון לאחר למעלה משנה מהפסקת הטיפול התרופתי אינו מעיד כי יש להמליץ על הפסקת הטיפול לאחר שנה אחת. לאור האופי הכרוני של הפרעות חרדה, יש לקחת בחשבון נושאים דוגמת שכיחות השנויות, תופעות לוואי והעדפות המטופלים.

BMJ. 2017;358(j3927)

לידיעה במדסקייפ

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה