שימוש ממושך בתרופות מקבוצת NSAIDs או פראצטמול מעלה באופן מתון את הסיכון לאיבוד שמיעה בנשים מבוגרות, כך עולה מאנליזה פרוספקטיבית של נתונים מתוך מחקר האחיות (NHS) . קשר דומה לא נמצא עם אספירין.

האפקט ע”פ המחברים עשוי להיות לא רחב אך בשל השכיחות הגבוהה מאוד של שימוש באנלגטיקה , גם לעלייה קטנה בסיכון יש משמעות גדולה מבחינת בריאות הציבור.

החוקרים ניתחו מידע אודות 55,850 משתתפים לאחר הוצאה מהניתוח את אלה שסבלו מאיבוד שמיעה לפני 1990, או שהייתה להם היסטוריה של שימוש בכימותרפיה נגד סרטן שאינה מלנומה.

בתחילת המחקר, ב-1990, המשתתפים היו בגיל ממוצע של 53.9 (סטיית תקן 6.5) . במהלך תקופת המעקב (873,376 שנות מטופל) דווח על 18,663 מקרים של איבוד שמיעה.

בהשוואה לשימוש של פחות משנה אחת, שימוש ב- NSAID ופאראצטמול למשך יותר מ-6 שנים היו קשורים באופן בלתי תלוי (ע”פ אנליזת רב משתנים ) לסיכון של 1.1 (בטווח 1.06-1.15) ועם 0.01 >p למגמה , ול-1.09 (בטווח 1.04-1.14, P < .001 למגמה) , בהתאמה.

לעומת זאת כאמור, לא נמצא קשר דומה לאספירין (סיכון יחסי 1.01, 0.97-1.05 , P = .35 למגמה) . לא היה שינוי ביחסי סיכון אלה גם לאחר התאמות להיקף מתניים ו-BMI כגורמי סיכון והוצאה מהניתוח נשים עם היסטוריה של טיניטוס.

בדומה לכך, שימוש ב-NSAID למשך יותר מיומיים בשבוע בממוצע, בהשוואה לשימוש של פחות מיומיים בשבוע היה קשור במודל רב משתנים לסיכון יחסי של 1.07 לאיבוד שמיעה (בטווח 1.01-1.13), וכך גם לגבי פאראצטמול ושימוש קבוע של תרופות אנלגטיות שונות. (סיכון יחסי 1.19, בטווח 1.08-1.32). שימוש קבוע של אספירין לא היה קשור לעלייה בסיכון לאיבוד שמיעה.

החוקרים מעירים כי מכיוון ששימוש באנלגטיקה קשור לטיניטוס, בוצעה גם אנליזה משנית שהוציאה מהאנליזה נשים שדיווחו על אירוע של טיניטוס לפני הופעה של איבוד שמיעה.

החוקרים מציינים שבהנחה שמדובר על קשר סיבתי בין השימוש בתרופות ואיבוד שמיעה, החוקרים חישבו את שיעור מוערך מכלל האוכלוסייה (PAF – population attributable fraction) שימוש קבוע ב-NSAIDs היה קשור עם PAF של 4.0, ושל פראצטמול עם PAF של 1.6%. שימוש קבוע של אנלגטיקה היה קשור עם PAF של 5.5% .

ההערכות הן שההשפעה של התרופות על שמיעה נובעות מהפרעות בתפקוד תאי שיער, הפחתת אספקה ווסקולרית לשבלול האוזן, וחסימת cyclooxygenase. פאראצטמול עשוי לגרום לשבלול האוזן להיות רגיש יותר לנזקים הנגרעים מרעש.

החוקרים מציינים את מגבלות המחקר לרבות היותו מחקר עוקבה שבוצע בנשים מבוגרות לבנות בלבד, והסתמכות על דיווח עצמי של המשתתפות באשר לשימוש באנלגטיקה והגיל שבו הם שמו לב שיש להם ירידה בשמיעה.

למרות זאת, החוקרים מדגישים כי בהתחשב בשכיחות הגבוהה של השימוש באנלגטיקה והסיכוי הגבוה לשימוש תכוף ו/או ממושך בתרופות אלה בנשים בגיל מתקדם, הממצאים מצביעים על כך ששימוש ב-NSAID ופאראצטמול עלולים להוות גורם סיכון הניתן למניעה לאיבוד שמיעה.

Am J Epidemiol. Published online December 16, 2016. Abstract