בחולים עם טרשת נפוצה התקפית-הפוגתית, התוצאות בטווח הארוך טובות יותר לאחר טיפול אינטנסיבי בשלב מוקדם, בהשוואה לטיפול קו-ראשון בתרופות בעלות יעילות מתונה והגברת הטיפול עם התקדמות המחלה, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו במהלך חודש פברואר בכתב העת JAMA Neurology.

החוקרים בחנו את הנתונים אודות 592 חולי טרשת נפוצה, אשר קיבלו מרשם לטיפול בתרופות בעלות השפעה על מהלך המחלה בין 1998-2016 והשלימו לפחות חמש שנות מעקב. החולים סווגו לפי גישת טיפול קו-ראשון: טיפול בתרופות בעלות יעילות גבוהה (טיפול אינטנסיבי מוקדם), או טיפול בעל יעילות מתונה (הגברת אינטנסיביות הטיפול עם התקדמות המחלה).

טיפול אינטנסיבי הוגדר בנוכחות אחד הנוגדנים החד-שבטיים Alemtuzumab או Natalizumab. כל יתר התרופות לשינוי מהלך המחלה סווגו כבעלות יעילות מתונה, כולל אינטרפרון, Glatiramer Acetate, Dimethyl Fumarate, Fingolimod ו-Teriflunomide.

התוצא העיקרי היה השינוי במדד EDSS (Expanded Disability Status Scale) לאחר חמש שנים. תוצאים משניים כללו את הזמן עד להצטברות מוגבלות ממושכת.

מבין 592 חולים שנכללו במחקר, 104 חולים (17.6%) קיבלו מרשם לטיפול בעל יעילות גבוהה כטיפול קו-ראשון, בעוד ש-488 חולים (82.4%) החלו בטיפול בעל יעילות מתונה.

מבין 488 החולים שהחלו בטיפול בעל יעילות מתונה, 58 חולים (11.9%) המשיכו לטיפול בעל יעילות גבוהה בשלב מאוחר יותר.

בחולים בהם הטיפול הראשוני היה אינטנסיבי ועד סיכוי גבוה יותר לקבלת טיפול ב-Alemtuzumab (67%) מ-Natalizumab (33%), בעוד שבחולים שקיבלו טיפול בעל יעילות גבוהה במסגרת קו-טיפול שני של הגברת הטיפול, הסיכוי לקבלת Natalizumab היה גבוה יותר (74%).

מהתוצאות לאחר חמש שנים עולה כי השינוי לאחר חמש שנים במדדי EDSS היו קטנים יותר בקבוצת טיפול אינטנסיבי מוקדם, בהשוואה לקבוצת הגברת הטיפול (0.3 לעומת 1.2). ממצא זה נותר מובהק סטטיסטית לאחר תקנון למשתנים רלבנטיים.

חציון הזמן עד להצטברות מוגבלות ממושכת עמד על 6 שנים עם טיפול אינטנסיבי, לעומת 3.14 שנים עם טיפול בעל יעילות מתונה. בקבוצת הטיפול ההדרגתי, בחולים בהם הוגבר הטיפול לטיפול אינטנסיבי כקו-שני, חציון הזמן עד להצטברות מוגבלות ממושכת עמד על 3.3 שנים. לאחר תקנון למשתנים רלבנטיים, לא תועדו הבדלים בסיכון להצטברות מוגבלות ממושכת בין הקבוצות. עם זאת, ב-60% מהחולים בהם הוגבר הטיפול התפתחה מוגבלות ממושכת תחת הטיפול הראשוני בעל יעילות מתונה.

כצפוי, שיעור ההתלקחויות השנתי טרם הטיפול היה גבוה יותר עם טיפול אינטנסיבי מוקדם (1.7), בהשוואה לטיפול הדרגתי (0.7). במבט לאחור, בחולים שהחלו טיפול בעל יעילות מתונה, אך נדרשו להגברת הטיפול, תועד שיעור התלקחויות שנתי טרם הטיפול של 1.2, בהשוואה ל-0.7 באלו שהמשיכו בטיפול בעל יעילות מתונה. שיעור ההתלקחויות השנתי ירד בכל הקבוצות לאחר התחלת טיפול, עם ירידה ל-0.16 בקבוצת הטיפול ההדרגתי וירידה ל-0 עם טיפול אינטנסיבי מוקדם.

בתוך הקבוצה של אלו בהם הוגבר הטיפול, בחולים שנדרשו להגברת יעילות הטיפול, שיעור ההתלקחויות השנתי לאחר הטיפול הראשוני בתרופה בעלת יעילות מתונה עמד על 0.9, אך ירד ל-0 לאחר הגברת הטיפול לתרופה בעלת יעילות גבוהה. שיעור ההתלקחויות השנתי עמד על 0.11 בקבוצת החולים שהמשיכו את הטיפול בתרופות בעלות יעילות מתונה.

באשר לבטיחות הטיפול, 87% מהחולים שטופלו ב-Alemtuzumab פיתחו תגובות הקשורות לעירוי, 47% פיתחו תגובה אוטואימונית, אך לא תועדו זיהומים חמורים או מקרי תמותה על-רקע הטיפול. בקרב מטופלים ב-Natalizumab לא תועדו אירועים חריגים חמורים או מקרי תמותה על-רקע הטיפול. באלו שטופלו בתכשירים בעלי יעילות מתונה תועדה שבעה אירועים חריגים חמורים 3 מקרים של תגובות עוריות נקרוטיות, מקרה אחד של אנאפילקסיס ושלושה זיהומים חמורים.

JAMA Neurol. Published online February 18, 2019

לידיעה במדסקייפ